ביטוי ציבורי

זו הייתה רק שאלה של זמן, עד שמישהו ינסה למנף את התאבדותו של תת-ניצב אפרים ברכה ז"ל לניסיון לפגוע בחופש הביטוי. יו"ר ועדת החוקה, ניסן סלומינסקי, נזקק לקצת יותר מ-24 שעות מאז האירוע הטרגי כדי לעשות זאת. "ידענו שיריות הורגות, אח"כ למדנו שגם אבנים הורגות, וכעת הוכחו דברי חכמינו ז"ל שגם מילים הורגות", אמר (יום ב', 6.7.15) סלומינסקי בפתח ישיבת הוועדה. "אנו יודעים להגן מפני יריות או מפני אבנים, אבל לא מפני מילים. המערכת לא יכולה לעבור כך לסדר היום. המערכת צריכה לעשות משהו בנדון ולא לאפשר לומר כל דבר בשם חופש הביטוי. אני מקווה שהמערכת תעשה משהו בנדון, אחרת אנו נרים את הכפפה". עמיתו, אורי מקלב, הזכיר את התאבדותו של איש מינהל האוכלוסין בעקבות שיימינג ברשת. "האם אנו נותנים מספיק תמיכה והגנה לאנשי הציבור? כנראה שלא! צריך לתת את הדעת ולדון איך ניתן חומות הגנה לאנשי ציבור", אמר מקלב. סוד ידוע הוא, שנבחרי ציבור לא ממש אוהבים את חופש הביטוי. כלומר, הם אוהבים אותו מאוד - בתנאי שזה החופש שלהם. הם מסוגלים לשסות בצעקות ובקריאות ביניים את יריביהם, ומדי פעם הם יוזמים איזשהו רעיון שיגביל את חופש הביטוי של התקשורת. ככלות הכל, למה שלא תהיה תקשורת שתפרסם רק את מה שהם רוצים? מי צריך תקשורת חוקרת, שעלולה להצביע על מחדליהם ואולי אפילו על מעשיהם הפסולים? כדאי שנזכיר לסלומינסקי, מקלב וחבריהם את עקרון היסוד: אין דמוקרטיה בלי חופש ביטוי, ואין חופש ביטוי בלי חופש עיתונות. אדם אינו יכול לבחור אם אין לו מידע, ובלי התקשורת הוא לא יקבל את המידע הזה. לא במפתיע, חופש עיתונות הוא אחד המדדים החשובים ביותר לקביעה האם בדמוקרטיה עסקינן. מובן, שהן חופש הביטוי והן חופש העיתונות אינם מוחלטים. כמו כל זכות יסוד בחברה דמוקרטית, הם מוגבלים על-ידי זכויות אחרות: שם טוב, פרטיות, ביטחון המדינה, ביטחון אישי, טובתם של ילדים ועוד. שם המשחק הוא האיזון בין הזכויות הללו, ובעידן האינטרנט והתקשורת המיידית משימת האיזון קשה מאי-פעם. אבל, וזהו אבל גדול בהקשר שלנו, לעובדי ציבור יש הרבה יותר אמצעי הגנה על שמם הטוב מאשר לאזרח מן השורה. אם ניקח ספציפית את ברכה המנוח, הרי שכשוטר בכיר עמדו לרשותו 90 אנשי חטיבת הדוברות של המשטרה. הוא יכול היה לבקש מבכירי משרד המשפטים שימסרו תגובות מפורטות בעניינו. הוא עמד בקשר קרוב עם עיתונאים ויכול היה להשתמש גם במסלול הזה להעברת עמדתו. איננו יודעים וכנראה גם לא נדע מדוע לא עשה זאת, אך אין להתעלם מכך שכל האמצעים הללו עמדו לרשותו. כל אלו באו, כאמור, בנוסף לאמצעים הרגילים שבידי כל אזרח. ברכה יכול היה להגיש תביעות לשון הרע; ואל תגידו שזה כלי חסר ערך, משום שבתי המשפט מוצפים בתביעות כאלו וחלק לא מבוטל מהן גם מתקבלות. הוא יכול היה לבקש צווים זמניים נגד פרסומים בעניינו. נכון, לא בטוח שבתי המשפט היו נענים לו - אך חזקה עליהם שהיו מאזנים בין זכותו של ברכה לשם טוב וחזקת החפות העומדת לו, לבין חופש הביטוי וחופש העיתונות. בישראל יש פסיקה ענפה בתחום לשון הרע, ובתי המשפט לא היו חורשים בקרקע בתולה על גבו של ברכה. מעבר לכך, אם תינתן הגנת-יתר לעובדי ציבור - השלב המתבקש הבא יהיה הגנת-יתר לנבחרי ציבור. הללו יוכלו לטעון: בחרתם בנו - תנו לנו לעשות את עבודתנו. זו כבר תהיה פגיעה אנושה בדמוקרטיה. את הסכנה הזאת חייבים למנוע בעודה באיבה. האמצעים הקיימים כיום להתמודדות מול הוצאת לשון הרע מספיקים בהחלט. מקרה אחד, כואב וקיצוני ככל שיהיה, אינו מצדיק לשבור את הכלים ולפגוע בזכויות יסוד חוקתיות, המעניקות לכולנו הגנה - במיוחד מפני ניצול לרעה של הכוח המצוי בידי עובדי ציבור ונבחרי ציבור.