ה"לא" היווני שנשמע בחוזקה השבוע לא פרץ רק מתוך אינטרס כלכלי מחושב, נכון או מוטעה. אזרחי יוון שהלכו לקלפיות לא ידעו ולא יכלו לדעת את ההשלכות הכלכליות לתוצאת הצבעתם.
האיחוד האירופי בשיתוף עם קרן המטבע הבינלאומית תבעו מהממשלה היוונית לאמץ נוסחת צנע דרקונית, וכזו שלא כללה בתוכה תוכנית פריסת חובות שהייתה מקלה על התנהלותה הפיסקלית ומאפשרת לה הנעת מנועי צמיחה. מבחינה זו האיחוד האירופי, ויותר מכך, קרן המטבע הבינלאומית, חייבים בחשבון נפש.
הציבור היווני נדרש להכריע אם לקבל נוסחה זו אם לאו אך מבלי לדעת מה תהיה תגובת האיחוד האירופי לתוצאת ההצבעה. האם הצבעת "לא" פירושה שהאיחוד האירופי יפסיק את המשא-ומתן על החזרת חובות עם ארצם מה שאומר ניתוק קווי אשראי? האם יאלץ האיחוד האירופי את יוון לצאת מגוש האירו או אפילו מהאיחוד האירופי כולו? אזרחי יוון כמו אזרחי אירופה בכלל, אינם בקיאים, רובם ככולם, בחוקה האירופית ועל כן אינם יודעים כי לא קיימות סנקציות חוקתיות שעל פיהם יש לאיחוד סמכות להוציא מדינה חברה מהאיחוד או אפילו מגוש האירו. גם התקשורת היוונית לא הציעה דיון נרחב מלווה בנתונים מהימנים, באשר חלק מהתקשורת נשלט על-ידי הממשלה וחלק אחר בידי אינטרסנטים עסקיים.
נראה כי רבים מאזרחי יוון שהטילו את פתק ה"לא" לקלפי עשו זאת מתוך זעם על עצם השתעבדות ארצם לתכתיבי האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית. המחאה היוונית היא יותר מאשר ביטוי לייאוש ממצב כלכלי. היא ביטוי לאנרגיות לאומאיות ( לאומאות איננה לאומנות. לאומאים הם אלה המבקשים לשמר ייחודיות לאומית, אך אינם שוביניסטים) המבקשות להיחלץ מתוך הסד של הפדרליזם האירופי. היא האנטיתזה לנורמה הרעיונית והפוליטית שהשתררה באירופה בעקבות מלחמת העולם השנייה ולפיה יש להציב גבולות לריבונות הלאומית ולהעדיף בכל תחום שניתן להגשים זאת העברת סמכויות לגופים על-לאומיים.
המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 השיקה את תהליך הלאומאות באירופה, שהלך והתגבש לאורך כל המאה ה-19, בעיקר על-ידי איחוד איטליה וגרמניה. לאומאות זו הלכה והתפתחה במאה ה-20 בחלק ממדינות אירופה לכדי לאומנות שגרמה לאסון מלחמת העולם השנייה. הקמתו (ההדרגתית) של האיחוד האירופי נועדה, בין שאר סיבות, לעקר את הלאומנות של העמים האירופיים ובכך למנוע אסון נוסף. והנה, משניתנה רשות למלאך האינטגרציה לא הבחין בין טוב לרע והלך וסירס גם את הלאומאות ובכך ערער מסגרות של קיבוצים אנושיים שעדיין, כך נראה, לא מיצו עצמן על במת ההיסטוריה.
המחאה היוונית היא, אם כן, גם מחאתם של קהלים אחרים בציבוריות האירופית המוחים על כך שהביטוי של הלאומיות הפרטיקולרית, כפי שנוסחה על-ידי הוגים כהרדר והגל עוד בראשית המאה ה-19 נחנק על-ידי מה שמכונהמ גמת "תהליך האינטגרציה המתמיד" - Ever Closer Union. זוהי המגמה של שחיקת הריבונות של הלאום הפרטיקולרי שמשמעותה היא גם טשטוש הזהות הלאומיתשממילא הולכים מאפייניה ומתקהים בגלל התמורות הדמוגרפיות.
ראיה לתפיסה זו של המחאה היוונית ניתן למצוא בתגובות של מפלגות ימין קיצוני באירופה לתוצאת משאל העם. מפלגות אלה הן אירו-סקפטיות, כלומר מתנגדות לטשטוש והחלשת הזהות והריבונות הלאומית וממילא מתנגדות להמשך תהליך האינטגרציה. מרין לה-פן מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני הצרפתית קידמה בברכה את "השיעור היפה" בדמוקרטיה שהציגה יוון והוסיפה כי שיעור זה מצביע על כישלונו של המטבע האירופי האחיד וכי גוש האירו כמוהו כ"ברית המועצות האירופי", ואשר על כן טוב יעשו מנהיגי האיחוד אם יערכו חשבון נפש וינקטו בצעדים לביטולו של המטבע האחיד.
אחד מעוזריה של לה-פן הוסיף כי ה"לא" היווני מוכיח ש"פצצת התופת" של האיחוד איננה "בלתי הפיכה". חרט ווילדרס מנהיג מפלגת הימין ההולנדית צייץ בטוויטר כי אחרי יוון גם הולנד תפרוש מגוש האירו, ואילונייג'לפאראג' מנהיג המפלגה הימנית האירו-סקפטית של בריטניה הרחיק לכת ובישר לעולם כי "הפרויקט האירופי גוסס".
