בימים האחרונים לפני הגירוש הנורא ההוא היה ניתן להבחין ביישוב נצר חזני בכתובת על הקיר, כתובת שהיה רשום עליה: "זה היה ביתי, עכשיו הוא של מי שרצח את אבא שלי!!", הכתובת הזאת למעשה מספרת את הסיפור של אותו הגירוש.
היא מספרת על אותם המתיישבים, על אותם החלוצים שנשלחו על-ידי המדינה להפריח את השממה, שנשלחו על-ידי המדינה להיות המגנים שלה.
מתיישבים שהצליחו לייצר סיפור הצלחה מרשים מהשממה, מתיישבים שהצליחו לבנות, שהצליחו להקים משפחה, להקים עסקים, להקים חיים תוססים ולמעשה: להפריח את השממה בתנאים לא פשוטים, במלחמה מתמדת, בביטחון רעוע. הם היו שם ובנו, וזאת תוך כדי הגנה בגופם על שאר חלקי הארץ. חלקם אף שילם מחיר, מחיר אדום מאדום, חלק מהם שילמו בחייהם, בחיי יקירהים.
הם שילמו ושתקו, למרות הקשיים הם היו מכוונים מטרה, הם היו מוכנים לספוג, הם היו מוכנים לתרום, הם המשיכו בשליחותם, הם המשיכו להפריח את השממה ולהגן בגופם על הארץ, על המדינה.
אך לדבר אחד, לדבר אחד איש לא הכין אותם, איש לא הכין אותם לכך שמדינתם האהובה תתקע להם את הסכין בגב. הם לא היו מוכנים להחלטה האומללה והאנטי-ליברלית שתהרוס את כל אשר בנו, את כל אשר עשו,
איש לא הכין אותם לכך שבהינף יד הכל יעלם, הבית יהרס, המשק יהרס אפילו הקבר והבית כנסת יחרבו. איש לא הכין אותם לזה ששנים רבות ילכו לפח הזבל של ההיסטוריה.
הם לא היו מוכנים לזה שהם יישארו רק עם הזיכרונות, הזיכרון של האהבה הראשונה, של הנשיקה הראשונה, של שיברון הלב, של העלייה לכיתה א', של סוף הלימודים, של עיבוד האדמה, של התפילה בבית כנסת, של הלילות ללא שינה, של האבא שנרצח בזמן שעבד בחלק האלוהים שלו.
הם לא היו מוכנים, הם לא היו מוכנים לאיבוד הפרנסה, הם לא היו מוכנים לשבירת הקהילה, הם פשוט לא היו מוכנים לבגידה, הם לא היו מוכנים שאלו שפיגעו בהם יקבלו את בתיהם במתנה.
וזה בעצם כל הסיפור: הם היו שם בשבילנו, חלקם נהרגו שם בשבילנו, ואנחנו? - אנחנו הרסנו אותם, עשר שנים אחרי וחלק כבר לא איתנו - הם פשוט לא הצליחו להמשיך עם הכאב, עשר שנים ורבים עוד ללא פרנסה וללא מקום שהם יכולים לקרוא לו בית, עשר שנים ובבית שלהם נמצאים רוצחיהם.
