ותקרבנה בנות צלפחד בן חֵפֶר בן גִּלִעָד בן מָכִיר בן מנשה (כז/א) הן: מַחְלָה, נֹעָה, חָגְָלה, מִלְכָּה ותִרְצָה, שאין להם אח או אחים. הן עמדו לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני נ
שיאים, לתבוע ולקבל נחלת אביהן. כאן המקום להזכיר לנו, כי הנחלה בארץ ישראל נתנה לזכרים ולא לנשים לפי התורה. אלא שכאן אין לצלפחד בן זכר, עמדו בנותיו ומחו על יכ יהיו להיות מנושלות מנחלת אביהן.
טענתם הייתה: אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים עלה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוף משפחתו כי לו בן, תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו. (כז/ג, ד) עמידת בנות צלפחד ותביעת חלקם בנחלה, לא הייתה מסוג הדברים המקובלים.
משה לא ידע לפסוק בעניין זה למרות ההלכה הברורה שאינן יורשות, לא דחה אותן, הוא פנה לקב"ה והציג עניינן בפניו. הקב"ה ציווה על משה לחרוג מן הכלל ולתת להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהן. ובכך עברה נחלת אביהן להן. מעשה חריג זה לא נשאר חריג אלא שמאותו רגע תוקן החוק כך: איש כי ימות ובן אין לו נחלתו עוברת לבתו. ואם אין לו בת לתת את הנחלה לאחיו ואם אין אחים, לתת את הנחלה לאחי אביו ואם אין, לתת לשארו הקורב אליו. תיקון זה הוא תוצאה של עמידת הנשים על זכותן.
פרשת בנות צְלָפְחָד והיא מלמדת על מעמד האישה העבריה, בשונה מהנשים אצל עמים אחרים ששללו זכויות הנשים ויש מדינות המונים מאת מיליוני בני אדם שמתייחסים לאישה כחפץ דומה לעפרא דארעא. לעומת מעמד האישה בעם ישראל שהיה והינו מעמד מוגן וכשצריך מתקנים את החוק לטובת האישה הצודקת בתביעתה. ובטענותיה.
הַקִּנְאָה תְּכוּנָה מְגֻנָּה בּכֹל עֵת וּמַצָּב
הַנְּקָמָה כְּבוּמְרַנְג אֶל שׁוֹלְחוֹ הוּא שַׁב
קִנְאָה וּנְקָמָה מוֹלִידוֹת אֵיבָה וְשִׂנְאָה
הַנְּקָמָה מוֹלִידָה לַנּוֹקֵם עֶצֶב וְדִמְעָה
הַקִּנְאָה קַיֶּמֶת תָּמִיד וּמִקַּדְמַת דְּנָא
קַיִן רָצַח הֶבֶל מִקִּנְאָה עַל דְּבַר מַתָּנָה
וְשָׁאוּל מִקִּנְאָה שִׁלַּח בְּדָוִד אֶת הָרֹמַח
וְקִנְאַת אָחִים בְּיוֹסֵף עַד קִנְאַת קֹרַח
אִם קִנְאָה תְּהֵא זוֹ, קִנְאַת סוֹפְרִים
תַרְבֶה חָכְמָה שָׁלֹום וּתְיַשֵּׁר הֲדוּרִים
