דברי ליאור לוטן למשפחת של אברהם מנגיסטו בלתי ראויים. הרמיזות החבויות בתוך דבריו באשר למחיר שישראל תידרש לשלם, אם וכאשר תרצה לפדות את האזרח, אינן מופרכות לחלוטין. מוסכם על כולם שמוטב היה אם לוטן היה מתבטא בצורה אחרת. מכאן ועד הטלת אשם בו בגזענות, בהתייחסות שונה למנגיסטו בגלל צבע עורו וכדומה, לעניות דעתי, הדרך ארוכה מאוד. לוטן הוא השליח ובמקום להתייחס אל הנושא כולו ולבחון את האספקטים הבעייתיים מאוד שלו, לשאול את השאלות החשובות, עוסקים בצהוב, בלוטן ובדבריו הלא מכובדים שהשמיע האיש למשפחת השבוי. ל"חגיגה" הזו חברו פוליטיקאים ועיתונאים העושים את עבודתם פלסתר, מועלים בשליחותם ובמקצועם.
הניסיון לפטור את העובדה שהקבינט הביטחוני לא עודכן בפרטי המקרה במחי יד, הוא ניסיון מסוכן. הקבינט הביטחוני והפורומים היותר מצומצמים נועדו, בין היתר, למנוע מצב שבו אדם אחד, ראש הממשלה במקרה זה, נוטל על עצמו את מלוא הזכות לפעול כהבנתו. כל מי שכן עם עצמו מבין שבמדינה דמוקרטית אסור שאדם אחד יחליט בנושאים הרי גורל. עיתונאים ואנשי מקצוע צריכים לשאול ולחזור ולשאול מדוע ההחלטה להסתיר את דבר המקרה מן הקבינט עברה ללא כל קושי? איך ייתכן שעיתונאים ומקורבים ליהודים בני העדה האתיופית לא עלו על המקרה למרות סימנים מאוד ברורים? כל מי שהיה בכיכר רבין בעת ההפגנה של בני העדה האתיופית העיד על כך שרבים מבין המשתתפים כן דיברו על המקרה, כן לבשו חולצות עם תמונתו של מנגיסטו. מדוע עיתונאים שידעו לסקר היטב את האלימות לא אזרו אומץ ושאלו בקול רם את השאלות המתבקשות? כל הניסיונות להצדיק את ההסתרה מטעמי ביטחון שדה, שמירת סודות וכדומה אינם מחזיקים מים. חברי הקבינט אמורים להיחשף לסודות כמוסים הרבה יותר מאשר העובדה שאזרח, או יותר נכון, שני אזרחים ישראלים נמצאים בשבי החמאס.
קראתי את דבריה הנרגשים של רעיית לוטן. אני מאמין לה. אני משוכנע שבעלה נפגע קשות מהרעש התקשורתי שעלה בעקבות דבריו למשפחה שהוקלטו ושודרו בערוץ 10. מה שמדאיג זו התחושה שלוטן ניסה לאתרג את נתניהו. זו רוח המפקד המפעמת בליבותיהם של רבים מבין המשרתים של מנהיגים. הנכונות להוכיח נאמנות אין קץ למנהיג, או לחלופין, החשש שמא אי-הוכחת נאמנות באמצעות דברי חנופה יכולה להזיק מאוד, כל אלה הם דברים מגונים. לוטן, בכל הכבוד שהוא ראוי לו, אינו ממונה על תדמיתו של ראש הממשלה. סביר להניח שלו היה נמנע מלקשור בין הצורך לשמור על סוד לבין ביקורת כלפי נתניהו, הרעש התקשורתי לא היה כלל בא לעולם. לוטן אינו איש יחסי הציבור של ראש הממשלה אלא שליחו בנושא רגיש מאוד ובכך הוא צריך לעסוק. נקודה. גם אם נשמעו מצד המשפחה טענות כלפי ראש הממשלה, לוטן היה צריך למלא את פיו מים ולהפנות את בני המשפחה לכתובת הנכונה. אלא שלוטן נפל קורבן ללהיטות שלו להגן על ראש הממשלה תוך השמעת איומים ישירים ומרומזים, כאשר אין כלל ודאות שבאמת היה צריך לעשות זאת.
הצהרתו הכנה של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת,
צחי הנגבי, שלא ידע כלל על הפרשה ושמע עליה מהתקשורת, היא שצריכה להדאיג את כולם. זה לא עוד תפקיד, אלא המדובר באחד התפקידים הרגישים ביותר והחשובים ביותר שיש בכנסת שאמורה לפקח על עבודת הממשלה. חמורה שבעתיים היא העובדה שהיו"ר הקודם של הוועדה, השר
זאב אלקין, כן ידע על המקרה אך בחר להתעלם. כך הח"כית לשעבר פנינה תמנו-שטה: "הוא ידע היטב על אברה מנגיסטו והוא בחר לא לעשות עם זה דבר! מצעד הצביעות מאוד תמוה כי אלקין ולפחות עוד שלושה חברי הוועדה ידעו ובחרו לשתוק, אני באופן אישי עדכנתי את מי שהיה צריך". אם אין זה מקרה חמור מאוד, אזי אין לדעת באמת מהם מקרים חמורים. והאמת היא אחת: לצפות מאלקין או מצחי הנגבי לצאת חוצץ נגד התנהלותו של ראש שהממשלה ויועציו זה יותר מדי. אלקין והנגבי הם משרתיו הנאמנים של נתניהו ושום דבר לא יזיז אותם ממקומם.
עיתונאים רבים, רבים מדי, במיוחד אלה העוסקים בנושאי ביטחון, חייבים לערוך חשבון נפש מעמיק. היו שידעו על המקרה, הבינו את חומרתו ובחרו לשתוק. מפאת כבודם איני רוצה לנקוב בשמם. כל אחד יכול לקרוא את דבריהם. שוב אין זו שעתם היפה. אלא שהם ימשיכו בעבודתם והתנהלותם, ובכך הציבור הישראלי יצא ניזוק מאוד. גם אם המדובר בנושאים ביטחוניים או מדיניים, לא כולם הם סודות כמוסים, וחובתם של עיתונאים הגונים וחסרי פניות פוליטית, לבור את המוץ מן התבן.
