בפרשת השבוע נערך מפקד אחרון לקראת הכניסה לארץ. המניע המיידי למפקד הוא (במדבר כו): [א] וַיְהִי, אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה; כמו שאומר רש"י: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. הפסוק שחתם את הפרשה הקודמת הוא (פרק כה): [ט] וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף. כעת פונה ה' אל משה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר. [ב] שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה--לְבֵית אֲבֹתָם: כָּל-יֹצֵא צָבָא, בְּיִשְׂרָאֵל. המגפה פרצה כתוצאה מהדרדרות מוסרית: [א] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. על-פי הסדר שקבע לנו הקב"ה, על יהודי/ה להימנע מיצירת קשרים אינטימיים עם מי שאינו/ה יהודי/ה. אבל בנות מואב שנשלחו לפתות את בני ישראל היו כל כך יפות וידידותיות, שרבים נסחפו. טענו, אז מה אם אינן יהודיות, כולנו הרי בני אדם, אז מה ההבדל!?
לשמור על הסדר את המצב הציל פינחס; בשעה שההפקרות המוסרית הגיעה לשיא, קיום יחסי מין כמעט בפומבי בין נשיא שבט שמעון ובין מדיינית אחת, קם והרג את שניהם בשעת מעשה. על כך אומר הקב"ה למשה: [יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. [יב] לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. במלים אחרות - התעוררה תנועה די חזקה של ערעור מתריס ומעשי על הסדר המקובל והקיים, ערעור שסיכן את עצם קיומו של עם ישראל, ופינחס במעשהו הנועז בלם את המהלך. לכן הוא זכה למה שזכה וגם פרשת השבוע נקראת על שמו. ומיד אחר כך מתקבלת ההוראה שבה פתחנו את הרשימה, לערוך מפקד כדי לידע מנין הנותרים כדברי רש"י. והנה כבר בראשית המפקד, בפירוט של משפחות שבט ראובן, מזכירה התורה ערעור קודם על הסדר הקיים:
חתירה לשינוי [ט] וּבְנֵי אֱלִיאָב, נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם: הוּא-דָתָן וַאֲבִירָם קרואי (קְרִיאֵי) הָעֵדָה, אֲשֶׁר הִצּוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּעֲדַת-קֹרַח, בְּהַצֹּתָם, עַל-ה'. וכולנו זוכרים מה הייתה התוצאה של אותו אירוע: [י] וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-קֹרַח--בְּמוֹת הָעֵדָה: בַּאֲכֹל הָאֵשׁ, אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, וַיִּהְיוּ, לְנֵס. מסתבר שיש בטבע שלנו משהו שדוחף אותנו לערער על הסדר הקיים, לחתור לשינוי. בעיקרון, כולנו רוצים לחיות בעולם טוב יותר לכן גם כולנו, פחות או יותר, רוצים שינוי. ומן הסתם כל אחד גם בטוח כי השינוי הדרוש הוא זה המצוי בדמיונו. רק יש כאלה שבטוחים כי יצליחו להשליט את יציר דמיונם על המציאות ובאלה טמונה הסכנה הגדולה. כי עצם הרצון בשינוי הוא דבר חיובי ביותר והחתירה אליו מתבקשת. הרי זהו תפקידו של יהודי בעולם, להשביח אותו. והרי ברור שכדי להשביח חייבים לעשות שינויים.
השאיפה היא חיובית למעשה, בפנימיות נפשו של כל יהודי טמון הצורך והשאיפה לשינוי, לגאולה, לשלום ושלווה. לא רק לעצמו, לעולם כולו. מהצורך הזה, מהשאיפה הזאת באה המחשבה, או אולי ההחלטה, ש"אני ואתה נשנה את העולם" כמאמר השיר המפורסם. יהודי מרגיש שככל שיצליח למלא את שאיפותיו האישיות, שגם אם יזכה לעושר ואושר ברמה האישית, תמיד יהיה חסר לו משהו כל עוד אצל אחרים קיים מחסור. לכן הוא אינו חושב על שינוי עצמו אלא על שינוי העולם. כי כשהעולם ישתנה לטובה גם לו יהיה טוב. ולכאורה זה לגמרי הגיוני, שכן גאולה פרטית אינה יכולה להיות שלמה כל עוד אין גאולה כללית. וזה לגמרי לא דמיוני ליהודי לחשוב ולהרגיש כך, כי כנ"ל, זהו היעוד שלנו בעולם, אנחנו אמורים לפעול את תיקונו. אבל, וזהו אבל גדול מאד, כל תיקון צריך להתחיל בבית, כל אחד אצל עצמו, בנפשו פנימה.
שלום אמיתי דתן ואבירם התחברו אל קרח בטענה: ...כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים... ושלא צריכים להיות הבדלי מעמדות בין חלקים שונים בעם. המתים במגפה, המוזכרת בתחילת פרשת השבוע שלנו, טענו שלא צריכה להיות הפרדה בין ישראל ובין אומות העולם. בשני המקרים התבטאה השאיפה, האופיינית לנו כל כך, לחיות בעולם לכאורה מתוקן יותר, עולם שבו לא יהיו מחיצות בין בני אדם. השאיפה כשלעצמה אולי יפה מאד, אבל הניסיון ליישמה בפועל מהווה ערעור גלוי על הסדרים שקבע הקב"ה בעולם. הסדרים האלו נועדו לשמור על השלום בעולם; שלום בין ישראל ובין הקב"ה, שלום בתוך עם ישראל וגם שלום בינם ובין אומות העולם. כעת נוכל להבין את הגמול שזכה לו פינחס: [יב] לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. כי הוא חידש את השלום בין ישראל לה'.
החתירה לשלום כאמור, בנפשו של כל יהודי מקננת השאיפה לשנות את העולם. זה מושרש בנו מאז שאבינו הראשון, אברהם, נדד ממקום למקום כדי להפיץ את האמונה בא-ל אחד יחיד ומיוחד. ובמעמד הר סיני קיבלנו גם מינוי רשמי לתפקיד הזה, כמו שהזכרנו כאן פעמים רבות בעבר: [ו] וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים... אומר לנו הקב"ה (שמות יט) ובכך ממנה אותנו כמורי דרך לכל האומות. אלא שהמינוי הזה כלל תנאי; בהמשך ישיר למינוי, כדי שנצליח בתפקיד הכהנים לכלל אומות העולם עלינו להיות: מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. הכינוי גּוֹי קָדוֹשׁ הוא מחייב ביותר; הוא מחייב דבקות מתמדת בקודש העליון, בקב"ה. אחרת לא ניתן להדריך אף אחד, אפילו לא האדם את עצמו. כי לכל אדם יש נטיות טבעיות, מצד הטוב שבנפשו וגם מהצד השני, ולעולם אינו יכול להיות בטוח בזמן אמת מאיזה צד התעוררה נטייה כלשהי.
היכן המצפן? אלא אם כן יש לו מורה דרך צמוד. דומה הדבר להולך בדרך ארוכה ולא מוכרת, ימים ולילות. כמו שהם החיים עצמם לכל אדם, דרך ארוכה ולא נודעת. שהרי לעולם אין לדעת מראש מה מסתתר מאחורי העיקול הקרוב, שלא לדבר על מה שממתין לי מעבר לאופק הנראה. הפתרון היחיד למסע כזה בגשמיות הוא להיצמד למצפן לבל יפנה לכיוון שירחיק אותו מהיעד שאליו הוא חותר. וברוחניות, הדבקות בקודש העליון היא המשמשת כמצפן עבור היהודי. הדבקות הזאת עשויה להבטיח שתמיד ידע לזהות מאיזה צד בנפשו התעוררה הנטייה לעשות מעשה כזה או אחר, האם מצד הטוב שבנפש, ואז עליו לחתור בכל הכוח לבצע את שעלה ברעיונו או שמא בא הרעיון מהצד השני ואז עליו לוותר ואף לעשות תשובה על
עצם הרעיון. כי השאיפה היא למחות את השלילה מהנפש ורעיון שלילי מלמד שהיא עדיין קיימת.
מרחיקים את השלום ובלי דבקות בקודש העליון, קל מאוד לבחור בכיוון בלתי רצוי, לנסות לעגל פינות או אף לשבור מסגרות. ואם אנחנו מחליטים לעגל פינות או לפרוץ מסגרות, כפי שניסו לעשות קרח ועדתו בתוך עם ישראל, או בינינו ובין הגויים כפי שעשו המתחברים אל בנות מואב, אז לא רק שאנחנו לא יכולים להדריך אף אחד, אנחנו גם פוגעים בעצמנו פגיעה קשה. והפגיעה היא כפולה, ערעור השלום בתוך עם ישראל ר"ל והרחקת השלום האפשרי בינינו ובין אומות העולם. והרי זה בדיוק מה שקורה אצלנו מזה זמן רב. אומנם כולם מדברים על השיבוש ביחסים שבינינו ובין אומות העולם, אבל הרי השיבוש הזה נובע מהעדר השלום ברובד הפנימי, בינינו ובין עצמנו. וזה, כלומר העדר השלום הפנימי, נובע מהזנחת השלום שבינינו ובין הקב"ה, מפריצת הגבולות שהקב"ה קבע, בין ישראל לעמים בעיקר.
עם מי רוצים לעשות שלום? התוצאה היא שרבים מדי אצלנו חיים בדמיונות שווא, בתסביך משיח. הם יעשו את העבודה שהתנ"ך מייעד למשיח, יביאו שלום עולמי. ולדבריהם זה כל כך קרוב, לא מבינים אך אנחנו לא רואים מה שהם רואים. אין להם שום ספק שאפשר וחייבים לעשות שלום עם השכנים הטובים שלנו. טוענים שהעובדה שעדיין אין שלום נובעת מהעקשנות שלנו. וזה, אגב, נכון; אנחנו מתעקשים להמשיך לחיות ודווקא בארץ שהקב"ה נתן לנו. והרי בפרשת השבוע יש גם הנחיות כיצד תיקבע נחלתו של כל שבט. למרות זאת הם טוענים שעלינו מוטל לעשות שלום. ועם מי? עם אלה שאינם יודעים שלום מהו. והראיה, השלום הפנימי אצלם, שלום של כל דְּאַלִים גְּבַר. שלום על חודם של כידונים. אלא שגם (חלק מ)אלה שמתעקשים לטעון שהחיים חשובים מהשלום אינם מקפידים על תחזוקת הקשר עם הקודש העליון ולכן הטיעונים שלהם קלושים מדי.
לדבר אמת ואת כל האמת אין פלא אם כן שאינם מצליחים לשכנע בצידקתנו. כאשר הם עצמם מעגלים פינות, אפילו אם (על כל פנים בגלוי) אינם פורצים מסגרות, הדברים שלהם נשמעים כמו חצי אמת לכל היותר. והאמת - או שהיא שלמה או שאינה אמת. והאמת היא שאפילו לשכל האנושי הכי בסיסי ברור שלא ניתן לעשות שלום עם הערבים. שהרי כל מערכת ה"חינוך" שלהם מגויסת להסתה לרצח יהודים. אז כשאלה העובדות, על מה מתכוונים לדבר איתם במו"מ המיוחל? אבל, כאמור, מעגלים פינות, לא מדברים על מה שלא נעים לזולת לשמוע. אומנם לאחרונה מסתמן שינוי באשר כמה חברי כנסת חדשים אומרים את האמת בלי לשקול אם היא נעימה לאזני השומעים וגם נראה שהמנהיגות הבכירה די מרוצה מהסגנון הזה. אבל זה לא מספיק. ראש הממשלה עצמו חייב לדבר אמת, את כל האמת ורק אמת. זה מה שיביא שלום.
