באחד הסרטים הידועים נצפית חבורת נערים תוססת מקיפה עקרב גדול שזנבו מונף באיום. החבורה יוצרת סביבו חגורת אש כדי להיווכח האם יכה העקרב את עצמו וינעץ את עוקצו בגופו לנוכח האש העוטפת. בקיצור, האם יש בשרץ האכזר שיקול דעת ויכולת התאבדות לצורך העניין? מדובר במחקר מדעי, כמובן.
עתה פרסו העיתונים את הידיעה המרעישה ש"סא"ל נריה ישורון, מפקד הגדוד שאיבד את סרן דימה לויטס, ייחקר ביום שני במצ"ח בחשד שאישר להפגיז למחרת את המבנה שממנו נורתה האש. לפי החשד, החיילים החליטו לירות למקום כנקמה...".
המבנה שממנו נורתה האש שהרגה את סרן דימה מכונה 'מרפאה'. זו תכונה ידועה שלוחמי החמאס מתחבאים מאחורי ילדים, מנהלים שגרת אש מתוך בתי אזרחים, נוסעים באמבולנסים, משגרים מבתי ספר ומתחבאים בבתי חולים, בין מיטות הפצועים ובמרתפים.
את 'הלוחמים' האמיצים האלה מלווים צלמים כדי לתעד ירי ישראלי אכזרי וחסר רחמים לעבר המוסדות התמימים. מדובר במשחק חברתי ידוע ומקובל בעולם המערבי, כמובן.
יתכן שהפרסום העולמי על פתיחת חקירה נעשה במטרה לבטא את האבסורד הקולוסאלי שבדבר. ייתכן שבסיום החקירה המתוקשרת יוציא צה"ל לאקרנים סרט מפואר המדגיש כי העולם שוב צופה בחבורת נערים שוטים ומטומטמים – במקרה מוסלמים - המנסים להצית באש מדינה פורחת ותוססת ארס – במקרה יהודים. כשמדובר בתסריט שלנו - אני מקווה מאוד שאינו מבטא דחף עמום וכמוס להתאבד.
הדברים הנ"ל מעוררים שאלה מטרידה למדי: האם 70 החללים שנפלו ב'צוק איתן' הם מתאבדי האומה?
אנשי הפחם בימים ההם הייתה אימא אומרת לילדה, אם לא תאכל את הבננה - יבוא שוטר. האיום הזה הספיק. כי כל הילדים ידעו שיבוא שוטר ויאכל את הבננה. אחר כך, בארוחת הערב, הייתה אימא טובה ודאגנית אומרת, בסדר, אל תאכל את הדייסה אבל דע לך שבסין מיליוני ילדים בגילך גוועים עכשיו, ברגע זה, ברעב... מה כבר היה לאכול בימי דוב יוסף? לי אמרו שהדוב אכל את הכל, כולל התלושים. אבא נסע באוטובוס לכפר-חסידים להביא מהדודה תרנגולת. נהג אג"ד הכריח אותו לקנות עבורה כרטיס בדרך חזרה. על אבי מספרים את הבדיחה הנדושה, שראשה של התרנגולת הציץ בין רגליו וקרקר. זו הייתה תמיד תרנגולת, לא ברווז, לא אווז. את האווזים מכרה הדודה למנהיגי ההסתדרות שהגיעו במונית.
אני חייב לספר לכם עוד סיפור קצר. לראשונה בחיי אכלתי אגס כשהייתי כמעט בן 13. לשם כך נסעתי עם אבי לבת-דודה שלו בקיבוץ גבת. היו שם פרדסים מלאים בפרי הקסום הזה ונשלחתי מיד לקטיף. טיפסתי על עץ וקטפתי במהירות עצומה. ירדתי ממנו כשהעץ החל לדמם וכל אגסיו נעלמו דום, כמעט דום לב. נשרתי למטה על בטן נפוחה וקבוצת הילדים אספה אותי בסוף היום כפרי בשל עם כל הארגזים הריקים שהתחייבתי למלא.
אתם עלולים לחשוד בי ולשאול, מדוע לא נסע אבי לשם כשהייתי רך לימים? התשובה פשוטה. גבת פוצלה על-רקע אידיאולוגי וממנה פרשו אחים, בנים ובעלים לעבר יפעת. משפחות נקטעו ונכרתו. אמי הכריחה את אבי להשלים עם הבת-דודה שלו אך ורק כדי שאוכל לנגוס אגס. אני בטוח עד היום שזה הפרי שאותו הגישה חווה לאדם, ואסביר מדוע.
אחת הילדות בקבוצה שאליה הצטרפתי לקטיף הייתה דליה לביא, חברה הכי טובה של הבת של הבת דודה של אבי. שתי הבנות ביקשו ממני – יוזמה של דליה – להצטרף לעץ שלהן ואני דחיתי בנימוס. איש לא יתקרב לעץ שלי, אמרתי. דליה אמרה, אתה באמת בול-עץ. למי שלא יודע, דליה תהיה בעוד כמה שנים בריג'יט בארדו של עם ישראל.
אתה קורא היום בעיתונים על 'מרד הסרדינים' ותוהה לאן אנו הולכים. מה, בני ישראל ידועי הסבל לא מסוגלים לחיות בכיתה עמוסה ב-36 ילדים? מפונקים כדי כך? ובכן, המחאה אינה תוצאה של פינוק וניוון אלא של עיוות חברתי מעמיק. הבחילה שאנחנו חשים היום במעמקי כיב הקיבה נרשמה בעבר הרחוק כשהנביאים הסתובבו בינינו ונלחמו בשכבת כוהנים השמנה, במרבד השליטים והטייקונים שניצלו את העם ללא הרף, בשם אלוהים. הבחילה הזאת מרטטת בבטנה של האדמה, אמרו הנביאים, והארץ עוד תקיא אותנו אם נמשיך בתעלולים שלנו. עובדי קבלן – זה תעלול. ועדי עובדים שולטים – זה תעלול. מחירי דירות – זה תעלול. זיכיונות – זה תעלול. מכרזים – זה תעלול. יש כאלה בשפע.
שמעתי היום ברדיו את
אריה גולן מצטט את אחד השועים שניתפס בקלקלתו כשרוקן את כספי החברה הציבורית שבראשה הוא עומד והביא אותה, בין השאר, לקריסה. עד שנתגלה כמלך במערומיו - השוע הצטייר ללא לאות כתומך נלהב בשכבות העם החלשות אותן כינה 'אנשי-הפחם'. הנה לכם, טייקון שהוא קפיטליסט סוציאליסטי, או להפך. הטייקון השתמש בדימוי של אוניה שבה שכבה חברתית מלוקקת ובעלת זכויות חיה חיי מותרות על הסיפון העליון. במעמקי האונייה פנימה חיים 'אנחנו', המזינים את תנורי האונייה בפחם. זה תפקידנו - לעשות הכל כדי שהבריות המלוקקות במותגים על הסיפון ייהנו במסען על פני הימים. הכסף והרכוש של המדינה העשירה והאדירה שלנו זורם על הסיפון לכיסם של מתי-מעט. אז מה שלנו פה? מתי-מעט אלה לא מתים, לא מרשים ולא מורישים לנו אלא חובות ומספרות. את הכסף הם מעבירים לחשבונות בנק סודיים ברחבי העולם למקרה שהספינה תתקע או תטבע. הם קוסמו-פוליטיים בהכרה. אנחנו קרתנים, חיים על האדמה, קרוב למצבות. אנחנו אנשי פחם - המפונקים. המאבק שלנו הוא על היום-יום, שלהם - על האופקים הרחוקים. איזה מאמץ.