חקירה א': החשדות
התאבדותו הטרגית של תת-ניצב
אפרים ברכה ז"ל אינה יכולה להיות סוף פסוק של חקירת החשדות שנקשרו בשמו. מאליו מובן, כי ברכה הלך לעולמו כאשר הוא נהנה מחזקת החפות, ואיש אינו מתכוון לחקור אותו לאחר מותו. אך יש לכאורה מעורבים נוספים בפרשות אלו: מי שנהנו מן המידע שעל-פי החשד הדליף ברכה, מי שאולי שילמו תמורתו, מי שאולי תיווכו בסחר בו.
החוק מאפשר להעמיד לדין ואף להרשיע את נותן השוחד בלי מקבל השוחד, ולהפך. אם הממצאים שהתגלו עד כה מעלים חשד שבסיפורים הללו היה מעורב שוחד, קיימת אפשרות למצות את הדין עם נותניו, גם אם מי שקיבל אותו שוב אינו בין החיים. אי-אפשר לטעון שאין כאן עניין לציבור; נזכיר, שהפסיקה שבה וקובעת שהשוחד הוא אבי-אבות הטומאה של השחיתות הציבורית, ושעונשו של הנותן הוכפל לאחרונה לשבע שנות מאסר.
ייתכן שיש קשיים בביצוע חקירה כזו, כאשר אחד מיעדיה המרכזיים כבר הלך לעולמו. קשיים אלו אינם סיבה להימנע מהמשך החקירה, לכל הפחות עד הנקודה בה - אם בכלל - הם יציבו מכשולים שלא ניתן להתגבר עליהם. אין ספק שחקירה כזו עלולה לפגוע בשמו הטוב של ברכה, שכבר אינו יכול להגן על עצמו. אולם ככל שהדבר טרגי, היה זה ברכה שהחליט ליטול עימו לקברו את גירסתו. וכאמור, אם ישנם עבריינים אחרים - מותו של ברכה אינו סיבה להעניק להם חנינה.
חקירה ב': ההתאבדות
יש תחושה לא נוחה מכך שהמשטרה היא שחוקרת את נסיבות התאבדותו של ברכה ז"ל. זוהי חקירה שגרתית וחשוב שתיערך, אך לא בידי מי שעלולים להימצא מהר מאוד בניגוד עניינים.
למשל: נניח שיימצא מכתב שהותיר אחריו ברכה, ובו אמירות בנוגע למידת חפותו, בנוגע ליחסם של חבריו כלפיו וכדומה. עד כמה המשטרה תהיה מסוגלת לטפל בו בצורה אוביקטיבית? נניח שיימצאו מי ששוחחו עם ברכה בימיו האחרונים, והם יצטטו אותו כמי שתקף את בכירי המשטרה שלא התייצבו לצידו; האם המשטרה יכולה לעסוק בכך? כל זה רלוונטי מאוד לקביעת לא רק סיבות המוות (הידועות היטב) אלא גם נסיבות המוות (השנויות במחלוקת).
כרגע אלו הן אפשרויות תיאורטיות, אך הבה ונראה תעלומה שכבר התעוררה: היעלמות מכשיר הטלפון הנייד של ברכה. אם הוא אכן נעלם, מה זה אומר על מידת החפות של ברכה? ואם המשטרה תמצא אותו - מה היא תעשה איתו? האם היא תבדוק את תכניו כדי לנסות ולהבין את מניעיו של ברכה? ועוד שאלה: כיצד ייבדקו השאלות מדוע לא נלקח מברכה האקדח בו התאבד ומדוע לא הוצע לו סיוע נפשי?
לא לחינם, המשטרה אינה חוקרת את עצמה. גם כאשר שוטר הולך לעולמו בנסיבות טרגיות שכאלו, כאשר מעל ראשו מרחפת עננה של חשדות, אין מקום לכך שהבדיקה תיעשה בידי המשטרה. במקרה של ברכה, הדבר צורם עוד יותר לנוכח העובדה שאת החשדות הראשונים בעניינו חקרה המשטרה בעצמה, במקום להעביר אותם למח"ש. פרשת ברכה החלה בחקירה לא תקינה; אין זה ראוי שהיא תסתיים בחקירה לא תקינה.
יש להעביר את חקירת מותו של ברכה לידי גורם אוביקטיבי - הכי טוב: שופט חוקר - ולו רק למען השקיפות והאמון שנוכל לתת בממצאיה. משטרת ישראל, כידוע לכולנו, לא נמצאת היום במקום הכי טוב מבחינת אמינותה. למען שמה הטוב של המשטרה וכדי להסיר כל מיני תיאוריות קונספירציה מטורפות שכבר רצות ברשת בשבוע האחרון, ראוי שאת החקירה הרגישה הזו תעביר המשטרה לידיים אחרות.
חקירה ג': הבדיקה
הטיפול של
יהודה וינשטיין ו
שי ניצן בפרשת ברכה מצריך גם הוא בדיקה מעמיקה, לנוכח גרירת הרגליים שלהם, שלעולם לא נדע האם לא הביאה בסופו של דבר לתוצאות טרגיות. השניים - בעיקר וינשטיין - מנעו במשך זמן רב ממח"ש לעבור לחקירה גלויה, ובכך לכל הפחות פגעו בצורה משמעותית ביכולת של המחלקה לנהל חקירה אפקטיבית.
השר לביטחון פנים,
גלעד ארדן, כבר קרא לערוך בדק-בית בנוגע להתנהלות היועץ המשפטי ופרקליט המדינה, והוא צודק. הבעיה היא, שכרגע אין מי שיכול לבדוק את זה. המועמדת הטבעית -
הילה גרסטל - מוגבלת בכך, משום שוינשטיין דאג להוציא את עצמו (ורק את עצמו) מתחולת עבודתה של נציבות הביקורת על הפרקליטות. גרסטל עצמה כבר "ישבה על הווריד" של ניצן - ובעקיפין של וינשטיין - כאשר דרשה בזמן אמת הסברים על הטיפול בפרשה. היא יכולה להמשיך מנקודה זו, ואפילו אם פורמלית לא יהיה בכוחה לעסוק במעשיו של וינשטיין - היא תוכל לטפל בתהליך כולו.
אפשרות נוספת היא התערבות של שרת המשפטים,
איילת שקד. זוהי הזדמנות עבורה להוכיח מיהו בעל הבית במשרדה - היא או הפקידים, בכירים ככל שיהיו. שקד יכולה לבקש פומבית מגרסטל לבדוק את הנושא, והיא גם יכולה למנות גורם חיצוני - למשל: שופט בדימוס של בית המשפט העליון - שיעשה זאת. זה חשוב לא רק לגבי המקרה הספציפי (וינשטיין עוזב בעוד חצי שנה, ניצן נשאר), אלא גם ובעיקר כדי להפיק לקחים למקרים עתידיים אם שוב יתעורר הצורך לחקור קצין משטרה כה בכיר. כפי שלמדנו בשנתיים האחרונות, הצורך הזה קיים ובתדירות גבוהה.