נתחיל בשורה התחתונה, או ליתר דיוק בשתי השורות התחתונות: ראשית, הסיכוי להשבתו ארצה מרצועת עזה של אברהם מנגיסטו, אם היה כזה עד כה, הוא עתה קלוש ביותר. הסקופ התקשורתי הבלתי נשכח של
ערוץ 10, הזניק את מחירו של בן העדה האתיופית, בעיני החמאס, עד לשמיים.
כפי שלימדונו בעבר ארגוני הטרור השונים, בשוק הבשר שלהם הנשלט על-ידי ציניות ואכזריות ללא מצרים, כי כל כאב לב ציבורי בישראל, מתורגם מיד בהקפצת מחירה של הסחורה המבוקשת. כל עוד נעשו כל המהלכים בעניינו של מנגיסטו, כמו בעניינו של הנעדר השני בן העדה הבדואית, שגם הוא חצה את הגבול מיוזמתו - בחשאי ובדיסקרטיות המתחייבת, אפשר עוד היה לקוות.
אבל מהרגע שבו למד החמאס, שבידיו מצוי נכס יקר מפז, כדאי שמישהו מהסובבים את המשפחה האומללה של מנגיסטו ילחש על אוזנה, כמו גם על אוזנה של המשפחה הבדואית שגם בנה נעדר מאז יום חמישי בלילה, המצב השתנה לגמרי, ולרעה.
והשורה התחתונה השנייה, היא בעלת אופי פוליטי: אפשר להמר בביטחון, כי אילו ראש ממשלת ישראל הנוכחי היה מישהו אחר, ולא
בנימין נתניהו, שנוא נפשם של ערוץ 10 ו
ידיעות אחרונות, ספק רב אם הציבור הנבוך בארץ היה צופה בפסטיבל הפקרתו של הצעיר האתיופי; פסטיבל שדמגוגיה, הסתה גזענית והרבה שנאה שימשו בו בערבוביה.
התמונה המעוותת והחסרה שצייר ערוץ 10 בחדשות יום חמישי, נועדה ליצור את הרושם הבא: 10 חודשים נעלם לו אזרח ישראלי ברצועת עזה, הממשלה, ובעיקר ראש הממשלה, לא רק שאינם מתעניינים בגורלו, אלא שהם גם אינם טורחים לנקוף אצבע עבורו, וכל זאת רק מפני שצבע עורו של הנעדר שחור.
במקום זאת, רק אחרי שמוסר צו איסור הפרסום מהפרשה, משגר נתניהו שליח מטעמו, אל"ם (מיל') ליאור לוטן, והנציג מתמקד באיומים ובהפחדות, בניסיון לשכנע את בני המשפחה המבוהלים שלא לבקר פומבית את מי ששלח אותו, הלא הוא ביבי חסר הלב והאדיש (כזכור: יקיר מחלקת החדשות של ערוץ 10 מאז ומתמיד).
אלא שערוץ 10 לא טרח לספר לצופיו, כי הפגישה שתועדה עם לוטן אינה הראשונה, אלא השביעית או השמינית(!). זה הרי עלול היה לחבל בכוונתו לצייר תמונה של אטימות שלטונית על-רקע גזעני. הוא גם לא טרח לספר לצופים, שבמסגרת ההתעלמות של הממשלה וצה"ל, נלקחו בני המשפחה אל הנקודה בחוף זיקים שבה עבר בנם את הגבול.
כצפוי, שידור הפגישה מעורר סערה, אבל לא גדולה כפי שציפו בערוץ 10 וכמובן בידיעות אחרונות.
סימה קדמון המזועזעת, שפכה את חמתה אפילו על
שרה נתניהו.
גם תגובות שפויות לבד מהאוסף הקבוע של טוקבקיסטים שעצם איזכור שמו של נתניהו גורר אותם לתגובה פבלובית ממעמקי ביב השופכין, החלו להגיע גם תגובות שפויות. יותר ויותר ישראלים - בני הארץ הזו שידעה מקרים רבים של חטיפת חיילים או מקרים של גופות חיילים עבורם נדרשה ישראל לשלם מחירים גבוהים - החלו לתהות כיצד נופחה פרשת שני הנעדרים-ביוזמת-עצמם, למחדל שלטוני שערורייתי?
איך אפשר בכלל לכרוך את המאמץ להשבת גופותיהם של שני לוחמי צה"ל, סגן הדר גולדין ז"ל וסמל ראשון אורון שאול ז"ל, שנפלו במבצע צוק איתן, עם הדרישה להחזיר את שני הנעדרים, שבחוסר אחריות משווע או כתוצאה מליקוי נפשי, סיבכו את מדינת ישראל?
אפשר בהחלט להבין את כאבה של משפחת מנגיסטו, אבל מדוע צריך היה ראש הממשלה לבקר אותה, כאילו מדובר בנוהל המקובל במקרה של משפחת חלל צה"ל? האם אי-אפשר היה להסתפק בשיחת טלפון, שבה יסביר ראש הממשלה לנציג המשפחה (האתיופית והבדואית) את המצב? הרי ביבי יודע שכל מה שלא יעשה, תמיד יימצא מי שימצא פגם כלשהו במעשיו.
העלייהום התקשורתי המיידי, שכרגיל אצלנו התבסס על חריצת דין של בית דין שדה, פגע בעיקר באל"ם (מיל') לוטן, שספג את האש לא רק מפני שניסח את דבריו בסגנון צה"לי אופייני, אלא בעיקר מפני שהודגש שוב ושוב, שהוא נציגו של נתניהו, המבטא בעצם את דעתו וסגנונו של ביבי!
כל מי שהזדרז לתקוף את אל"ם (מיל') לוטן - ואני מתעלם מן הגורמים הקבועים בשמאל הקיצוני המחפשים כל הזדמנות לנגח את צה"ל - כיוון בעצם את האש למי ששלח אותו. רק מעטים שמו לב לכך, שלצד הטון הרס"רי (שכמובן לא היה במקומו) הציג לוטן את המציאות בפניה ניצבים בני משפחת מנגיסטו, ללא כחל ושרק.
לוטן, שאיני מכירו כלל - אבל כפי שמתארים אותו אלה שכן הכירוהו בשירותו הצבאי ביחידה מובחרת מאוד - גילה אומץ לב אופייני וראוי לציון, והתנצל בפני משפחת מנגיסטו. אני בספק רב אם מישהו מקרב משתתפי העלייהום התקשורתי, יגלה מידה זהה של אומץ לב ויושר אישי, ויתנצל גם בפני לוטן, על ההתנפלות החפוזה והמכוערת.
בינתיים, עד שהמו"מ שלפי הפרסומים (אולי) מנהל בשם ישראל
טוני בלייר, יבשיל אם בכלל, יוכלו ערוץ 10 וידיעות אחרונות לגייס אוטובוסים להפגנת ענק של יוצאי אתיופיה נגד ביבי שהפקיר את מנגיסטו.
