המיליארדים המתרוצצים בין יוון למכלול חובותיה מסחררים ראשו של הדיוט בשיעורה הזעם של קומתי הכלכלית. מתוך כל שאני קורא על האנטומיה של המשבר הזה אני מתקשה לשפוט מי אשם על מה, מי צרך ולא שילם, מי שילם ולא צלח, מי דימה לנפשו לחגוג את העצלות הים תיכונית על חשבון החריצות של אירופה הסתווית, מי מאס מהאכיל את מי שאוכל ואינו עושה ומי ניער מעליו את האדנות המשפילה של ברוני הפדגוגיה הכלכלית. מרוב שבבים איני רואה את העץ.
אבל אחת אני רואה. לא יוון הייתה נכונה בליבה פנימה לזקוף את קומתה לבדה, לחבוק את הדרכמה ולמוט, ולא אירופה אדירת הכוח הייתה נכונה בליבה פנימה להחריג את יוון מתוכה ולהשתחרר מעונשה של המדינה הזוטרת האחת הזו. אלה גם אלה הבינו כי בעידן בו אנו חיים בינתיים, תלויה הלבנה בחומה והחומה בלבנה. עידן הזיקות ההדדיות תובע תבונה של זיקה הדדית. הגורל עצמו הפך לרב ממדי. אין, פשוט אין בנמצא 'עם לבדד ישכון', ואין, פשוט אין, מעצמה היכולה לשלוט לבדה על גבולות שנמחקו.
יש כמובן, גם ביוון עצמה גם בבריסל בצלמה של בירת כלל אירופה, אזרחים הרבה שאינם מוכנים להטמיע את תבונת הזיקה ההדדית. כשם שפרצופיהם של אזרחי מדינות האיחוד שונים כן דעותיהן שונות וצריך לחכם הרזים כדי להלוך עם כל הרוחות על-פי דעתן. רחובות אתונה מלאים על כן אנשים ונשים שמצטערים על שיוון לא טרקה בפני האירופים את דלתותיה גם אם נפרצו מזמן ולא בחרה לעמוד על עליונות עצמאותה הכלכלית המובסת, ורחובות ברלין מלאים בוודאי אנשים ונשים הזועמים על קברניטיהם ששעבדו שוב ועוד יותר את האירו אותו הם יצרו כדי להזין בו את אלה שלדידם בזבזו אותו. אבל סוף דבר - נגידי הארצות הדמוקרטיות האלה קיבלו את ההחלטה המגדירה את העידן הזה שאנו חיים אותו כעידן של הכרה הדדית, אלה בחולשתו של הזולת ככוח, ואלה בכוחו של הזולת כחולשה, ואלה גם אלה בכורח הקיומי להשתית את העתיד על אחריות שיתופית.
מי שאומר כי זאת טרגדיה יוונית כמו מי שאומר שזו פארסה אירופית צריך להודות כי זאת מערכה חדשה בדרמה האנושית, וטוב אשר לא רק העומדים על הבמה ומשחקים הלכה למעשה במחזה הזה יודו בכך, אלא גם הצופים כביכול, עכשיו הצופים, שגם הם בעצם יושבים על הבמה, יידעו להפנים את האמת שנגולה לעיניהם מול עיני כלל אומות העולם.
