תחושת הכישלון שאחזה ברבים - בייחוד על-רקע צהלות משטר האימים בטהרן - אינה מוצדקת. לולא אזעקותיה של ישראל בשני העשורים האחרונים, ולולא עמידת נתניהו מול האירופים והאמריקנים - ומול אופוזיציה חסרת אחריות מבית - הרי גם מה שהושג בהסכם האומלל הזה לא היה מושג. נאום נתניהו בקונגרס פעל על הצד האמריקני במו"מ כמו פטיש אדיר לעמוד על שאריות הכבוד של המערב, ולא להתקפל בפני האירנים לגמרי. לולא ישראל, לא היה אכפת לאיש בעולם מפיתוח פצצה גרעינית בידי משטר האייתוללות. אפילו הסנקציות החמורות הוטלו בידי הקונגרס, לא תמיד בעידוד הממשל.
הצדדים החיוביים בהסכם, ששווקו לבלי סוף ביממה האחרונה, הושגו למעשה בזכות ישראל, שגם אם לא נכחה בשיחות - רוחה ריחפה בהן כל הזמן, בבחינת נעדר נוכח, ותיעלה את המו"מ למתווה הנוכחי. חוץ מאופציה צבאית, ישראל עשתה (כמעט) כל שביכולתה להשפיע על העולם לעמוד מול אירן. בהנחה שההסכם יכובד בידי המעצמות (על אירן אסור לסמוך) ויוטל פיקוח הדוק, אפשר לומר שהושגה הקפאה של המצב. ישראל חופשייה לפעול נגד איום קיומי גם בעוד עשר שנים, אם אירן תפרוץ את המסגרת ותפעל להשגת פצצה גרעינית.
אתמול קראנו בשיר של יום (תהלים פ"ב): "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ, יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ". לא במקרה. ההסכם הזה הוא עדות נוספת לשקיעת המערב ולהתמוטטות יסודות הארץ. אירופה וארה"ב עייפות ממאבקים. אם להמשיך את הקו שהציג
אהוד ברק, הרי ההישג האירני הגדול ביותר אינו כתוב בהסכם; הוא הוקרן מעל מסכי הטלוויזיה בכל העולם: לגיטימציה למשטר האימים האירני ואי-קשירת ידי האייתוללות מלהמשיך לשווק את המהפכה האיסלאמית ופירותיה האלימים באזור.
עד אתמול קראו ראשי האופוזיציה לנתניהו להתפטר. "ההיסטוריה תבוא עימו חשבון". התבלבלתם, ההיסטוריה תבוא איתכם חשבון על ששימשתם אופוזיציה לא עניינית, שהעדיפה התנגחות תחת איחוד שורות בנושא כה חיוני לעתידנו. אפילו בחודשים האחרונים - שלא לדבר על השנים האחרונות - ישבו ראשי האופוזיציה על הטריבונה וקראו קריאות נגד נתניהו, לשמחת ממשל אובמה והאירנים, שיכלו לומר לעולם ש"יש מחלוקת בישראל" ביחס לסוגיית הגרעין האירני. עכשיו הרצוג, לבני ולפיד חזרו בהם ויישרו קו. זה כבר לא משנה. נגמר המשחק, חברים, ומתחיל חדש; אתם מוזמנים להישאר ביציע.
