מקובל עלינו היום לפי חכמי הדת, כי מה שקובע לגבי יהדותו של אדם הינו מה הייתה האימא - אם היא מוסלמית אזי הבן מוסלמי, אם יהודיה היא, כי אז צאצאיה יהיו יהודים.
כיום בישראל יש כרבע מיליון אנשים שעלו ארצה מהפזורה ואינם נקראים יהודים על-פי הדת, משום שאימם אינה יהודיה. ונשאלת השאלה - מה קרה? מדוע לא ניתן להכיר בהם?
בתורה המוביל הוא האב על פיו ישק דבר אם הוא יהודי כי אז גם ילדיו יהודים הם, אולם כעבור זמן ולפי הסברים ששמעתי כתוצאה מריבוי אינוסים של נשים יהודיות על-ידי נוכרים, החליטו חז"ל לשנות את ההגדרה ולהחיל את היהדות על כאלה שהם בנים לאימא יהודיה.
דהיינו, הכלל הוא ורסטילי ניתן או אבא כפי שהיה בתורה או אימא כמו ששנו חז"ל. ונשאלת השאלה מדוע לא ניתן לקבוע הלכה כי מספיק שאחד ההורים הוא יהודי על-מנת שגם הילדים יהיו יהודים. מדוע כל דבר הופך להיות קשה כמו להוציא מים מהסלע. מדוע רבנינו אינם מחפשים את הדרך בה יהפכו אנשים ליהודים כי הם רוצים ואחד ההורים הוא יהודי.
גם בדברים אחרים קיימות בעיות. לדוגמה התרת עגונות ידוע כי הרב שלמה גורן ז"ל היה ידוע כמתיר עגונות או שקבע בהיותו רב צבאי ראשי כי גם חייל שלכאורה התאבד וצריך להקבר מחוץ לגדר, יקבר עם כל אחיו החיילים, משום שבשניה האחרונה לחייו התחרט על המעשה שהוא בלתי הפיך.
מקובל עליי תמצית תורתו של הלל הזקן שכאשר שאלו אותו מהי התורה אמר ואהבת לרעך כמוך ואידך זיל גמור. כלומר לך על הדרך המאפשרת למקסימום אנשים להיכנס תחת כנפי היהדות ואל תערים קשיים מיותרים בדרכם.
