ביום ראשון - בשבוע הבא, ייפול שוב צום תשעה באב. זהו יום ה"יורצאייט" של בית מקדשינו, אבל במקום "הילולה" יש לנו קרוב לאלפיים שנה יום אבל. בית המקדש הראשון חרב משום קיומם של שלושת הלאווים: עבודה זרה; שפיכות דמים; עבודה זרה. בית המקדש השני נחרב משום שנאת חינם, וחז"ל מפרשים זאת גם משום "ביזוי תלמידי חכמים". אבל במבט היסטוריוגראפי - דתי הרי ששני בתי המקדש נפלו משום שלית דין ולית דיין, וכך הגיעו עם ישראל לחטוא בעבירות המיוחסות לעיל, משום שפרקו עול תלמידי חכמים והחליפו גשמית בפריחת רוחנית ברצון לליטרת בשר גשמית זולה.
נחלקו - כביכול, הנ"ך (נביאים וכתובים) עם הגמרא ביחס למלך יהודה האחרון - צדקיהו בן יאשיהו. בעוד שהגמרא גומרת את ההלל על המלך הלה וקוראת לו צדיק, הרי שבמלכים ובדברי הימים צדקיהו מתואר כמלך רשע שהחטיא את ישראל ובגללו בא החורבן.
הגישה החקרנית התורתית היא לקבל תמיד כתבי קודש כנכונים שהרי "אלה דברי אלוקים חיים", ואח"כ לבדוק מדוע בא החילוק. ואמנם כאלה הם הדברים - הנ"ך והגמרא צודקים גם יחד. וכיצד הדבר? צדקיהו אומנם היה מלך צדיק וישר בלבבו ובקיום המצוות האישיות שלו, כדברי הגמרא ממש, אבל כמלך הוא היה רך לבב ולמרות שהוא עצמו קיים את המצוות הרי שבממלכת יהודה הוא נכנע למרעים ולכוחות העבודה הזרה ולא כפה את דבר ה' על נתיניו.
ואמנם התנ"ך עומד בחשיבותו על הגמרא וכך נדון צדקיהו לכליה על החטאתו את עמו משום שכמלך היה עליו לדעת כי חטאי הציבור הם על ראשו. צדקיהו לא כפף את העם לעבוד את ה' ולמגר את העבודה הזה וזה נחשב לו כאילו הוא עצמו עבד עבודה זרה. בכך הוא גם לא שעה לאזהרותיו של ירמיהו הנביא. אבל הייתה שם נקודה נוספת - שירמיהו הביא לפני צדקיהו בשם ה', וצדקיהו לא שעה לו מפחד העם ושריו. ירמיהו ביקש מצדקיהו לא למרוד בנבוכנצר מלך בבל משום שזו הייתה דרישת ה'.
ירמיהו הבהיר לצדקיהו כי ה' בחר שיהודה תתחזק רוחנית אך השלטון יועבר לנבוכנצר, הרשע הגדול ביותר בעולם דאז. אלה היו חישובי ה' וצדקיהו נדרש לקיימם. אבל צדקיהו - למרות היותו נאמן ל-ה', פחד יותר מהציבור ומשריו מאשר מ-ה', וכך גם היה עיוור לסכנת המוות מנבוכנצר שריחפה עליו. וכך מרד צדקיהו במלך הבבלי, ששם אותו על כיסאו ביהודה, ושאחיינו ואחיו של צדקיהו כבר שילמו במלכותם על המרד בנבוכנצר. הקב"ה החליט להחריב את ביתו ולהגלות את יהודה, שהיא ומלכה בחרו בגשמיות עם עבודה זרה ולא ברוחניות של "עם לבדד ישכון". הכמיהה לשלטון גשמי, גם במחיר התאבדות, הם אלה שחיזקו את העבודה הזרה, את שפיכות הדמים המיותרת ואת גילוי העריות של תרבות הגויים ביהודה. המטרה של המורדים הייתה "ככל הגויים מחנה ישראל", ולא להותיר לגויים את השליטה בגשמיות ומנגד לדבוק ברוחניות התורתית. נבוכנצר היה שליח ה' ועם ישראל גלה לעשרות שנים. גם הניסיון של גדליהו בן אחיקם - לאחר החורבן, לתת כוח לרוחניות תחת שלטון בבלי סוכלה ע"י רציחתו ע"י ישמעאל בן מתניה.
הקמת הבית השני הייתה על תנאי קיום הרוחניות התורתית ועל חשבון ויתור על גשמיות שלטונית עד בוא גואל צדק. לא לחינם תבעו הפרושים מהחשמונאים לוותר על מלכותם, ואף טענו זאת בפני הרומאים. ואמנם בית המקדש השני חרב גם הוא כאשר אינשי דלא מעלי העדיפו מלחמת דמים והתאבדויות נגד השלטון הרומאי מאשר שיקום הרוחניות היהודית תחת השלטון הרומאי. הרצון להידמות לנכרים - שלטון עצמאי ומרד, הביאו את בריוני יהודה לעבור על מצוות חכמי דורם, ובראשם יוחנן בן זכאי, ולמרוד ברומאים תוך החרבת יהודה כליל ותחילת גלות, שאת האור בקצה המנהרה אנחנו עדיין לא רואים.
שנאת החינם של בריוני ה"מרד הגדול" העבירה אותם על דעתם וביזוי תלמידי החכמים היה חלק בלתי נפרד מהשנאה הזו. כל מראה שמיימי וסימן, שחכמי ישראל פרשוהו ביראה ופחד, הרי שפורש ע"י בריוני המרד כסימן שמיימי להצלחה. התורה והחכמים היו מהם והלאה. בעוד שרבן יוחנן בן זכאי ביקש רק את "יבנה וחכמיה" - את המשך לימוד התורה וחיי הדת כעם סגולה, הרי שהבריונים ביקשו את השלטון בעולם ולחמו נגד המעצמה הגדולה ביותר. הם לא אבו לשמוע מחכמי ישראל כי ה' בחר ברומי לנהל את העולם ואילו ביהודים הוא בחר להיות הכוח הרוחני. בריוני הבית השני רצחו וחמסו חלשים, נשים ועוללים וכמעט גם דקרו את רבם, ולבסוף התאבדו כנגד חוקי התורה, והפכו את התאבדותם ל"תורה" בפני עצמה. החורבן של הבית השני הגיע בדיוק מאותו כיוון של חורבן הבית הראשון - העם ביהודה ובריוניו שהעדיפו להיות בעלי זרוע ושלטון עריץ כהגויים, ואי רצונם לשמוע לנביאיהם וחכמיהם להתרכז ברוחניות ולחכות למשיח צדקנו.
חורבן בית המקדש איננו אסון רגיל אלא אסון האסונות היהודי. מאז ועד היום לא קמה תקומה רוחנית של אחדות ישראל במובן של "אור לגויים". מיום חורבן הבית השני החלה הגלות המרה והפיכת ארץ ישראל למדבר צייה. חורבן הבית אומנם הביא אח"כ להתקנת התורה שבעל פה אבל משום שאבדה הגרסה המקורית לעבודת ה' היהודית, ובמקומה באו רק מחלוקות ומחלוקות שייושבו עם בוא גואל צדק. חורבן הבית השני הביא לקיומן של כל נבואות הזעם שיסבול עם ישראל מאז ועד ימינו אנו, סבל של גטאות פיזיים ופוליטיים, סבל של מלחמות ופוגרומים ושל ירידה רוחנית תלולה עד כדי ירידה מעבודה זרה למינות וסבל של "ומלאה הארץ חמס". ועדיין קשות העורף קיימת - להעדיף להיות "ככל הגויים מחנה ישראל" ולבקש שלטון גשמי ללא רוחניות, מאשר להחזיר עטרה רוחנית לראשינו. אז ביזו את הנביאים ירמיהו, יחזקאל וברוך בן נריה ואת רבן יוחנן בן זכאי והיום מבזים את גדולי ישראל. אז העדיפו את ליטרת הגשמיות על פני הירושה הרוחנית וכך זה נותר גם היום.
לפני כמאתיים שנה עמד מבחן הרוחניות מול הגשמיות שוב לפני גדולי ישראל. נפוליאון בונפרטה הבטיח לבנות את בית המקדש אם היהודים יסייעו לו לכבוש את ארץ ישראל. כמעט כל גדולי ישראל דאז עמדו לסייע לו אבל האדמו"ר הראשון של חב"ד - "בעל התניא", חשב אחרת". הבטחת ה"אמנציפציה" של הקיסר הצרפתי ליהודי אירופה הפחידה אותו. הוא ראה בכך פתח לבולל את העם היהודי וללוכדו ע"י "שיויון זכויות" שיהיה התבוללות בעמים הנכרים ודרך הקמת "סנהדרין" של מתבוללים. "בעל התניא" העדיף לסייע לרוסים האנטישמים - אך כאלה שלא סיכנו רוחנית את היהדות, מאשר ל"ידיד" שמבקש להעביר את עם ישראל על דתו ולהקים לו "בית מקדש מודרני". הסוף ידוע - חכמי ישראל התבטלו בפני האדמו"ר הזקן ואילו פרצופו של נפוליאון נחשף עם הניסיון לשנות את חוקי התורה שלנו דרך ה"סנהדרין" שהקים בצרפת. "בעל התניא" הוא עמוד האש של כל יהודי ירא שמים כשתשעה באב עומד בפתח.
ביום המר הזה נזכור כולנו את מיליוני ההרוגים - שחלקם בכלל נרצחו ע"י בריוניהם של אבא סיקרא, יוחנן מגוש חלב, אלעזר ה"קנאי" ושמעון בר גיורא. ביום האבל הזה נזכור כי מרגע חורבן הבית השני ואילך כבה האור הרוחני של בית המקדש - שהיה המגדלור שהאיר את הרוחניות בעולם. ביום הזה נתפלל בדמעות כי נחזור לבסיס ה"עם הנבחר" מבחינה רוחנית ונראה בנפילת מלכות הרשעה ובירידת הנס שיבנה את בית מקדשינו השלישי, שאותו ניבא יחזקאל הנביא. והכול לאורו של יוחנן בן זכאי שביקש את "יבנה וחכמיה".
