אימא הייתה דרה בנתניה. אני בבני ברק. באותם ימים היו שתי הערים רחוקות זו מזו. מבני ברק הסיע אותנו קו 51 של דן - אם זכרוני אינו מתחיל להתערפל - עד לפתח תקוה. שם עלינו באוטובוס של
אגד, צבעו חאקי, ידית שביד הנהג פותחת את דלתו הקדמית, ומשנכסנו תמיד נמצא כי מספר העומדים גדול ממספר היושבים. בבית ליד היינו יורדים וממתינים לאוטובוס נוסף שהיה מסיע אותנו לתוך נתניה, ואף על-פי שאפשר היה לנסוע מן התחנה המרכזית עד לשיכון הפועל המזרחי שבצפון העיר, היינו לאים להמתין למאסף והיינו הולכים ברגל. המרחק מבני ברק לנתניה היה של שלש עד ארבע שעות. בימי שישי. בימים שבאמצע השבוע לא נסע איש לשום מקום.
גם הפרוטה לא הייתה מצויה, לא בכיסי ולא בצרורה הנקוב של אימא וביקוריי נעשו רווחים יותר ויותר, עד שהחלו סוללים את הכביש החדש, שהיום נוקבים בשמו כמו בשמות כל הכבישים, במספר, ואנחנו עוד קראנו לו 'כביש החוף', אפילו טרם יהיה לכביש ובוודאי טרם היתרו בנייני קומה על החוף. שבח אני לכביש הזה. הייתי שואל בשכר חמישה גרשים את אופניו של ידידי אברהם ורוכב בהם על דרך הכורכר מזיכרון מאיר שבבני ברק עד לשיכון שבנתניה. זה היה נפלא. הייתי לבד במרחב. הדרך עברה ברובה בין דיונות וגבעות חשופות בהן לא צימחו לא עצים ולא שיחים אלא רק מיני עשבים זוחלים. היה כבר מי שהניח על שיפולי הדיונות שבמזרחה של הדרך אגודות של ענפי איקליפטוס כדי לעצור את הסחף של החול ברוחות. הן היו מונחות שם עד שהחול נתהדק תחתיהן ועד ששתלו שם צמחיה שהפליאה להוריק על-רקע הגבעות הצהובות.
לא היה איש מלבדי על הדרך. הייתי שר לי בקול, ומדי פעם כשהייתי נזכר משהו שהמריץ זיכרונותיי הייתי צועק איזו צהלה קולנית או איזה קול צוהל והייתי מלווה את הצעקה הטובה הזאת בקצת דיבור אל עצמי במשפטים קצובים שהיו בהם גם פסיקים, גם נקודות גם סימני שאלה, בעיקר סימני שאלה. את שימני הקריאה כבר כילית במצהלות הקולניות. היה טוב לנסוע כך לאימא. היה טוב להיות כך לבד בארץ שלא העליתי על הדעת בשנות ילדותי באירופה שהיא יכולה להיות קיימת על פני כדור הארץ. כשהייתי שומע תיבת "מדבר", הייתי שומע קללה, ריק מאיים, להט תופת, נחשי עורמה, ליסטים. עכשיו רכבתי במדבר שהייתה לי לארץ ישראל נהדרת, רוח ים, תכלת, זהב, דבוקה אישית למרחב באושר בוטח, נסיעה לאימא.
הייתי מספיק להגיע סמוך לכניסת השבת, רוחץ באמבטיה הקטנה בדירתה הצנועה של אימא, ומגיע לבית הכנסת שבשיכון ובלוריתי עוד נוטפת מים. נפשי יצאה לאותו בית כנסת. גבאיו שלטו בו ביד רמה, והכל צייתו להם ולסדרים אותם קידשו,ורוממו את השררה שלהם כאילו ירדה מסיני. אבל בסד המוקשה הזה הם הצליחו לקיים בלבול מפרה בין נוסחאות שלא היו נוסחאות תפילה, אלה נחרטו בסלע, אלא נוסחאות חיים.
הנה כי כן, לא רב אחד אלא שני רבנים זכו ליקר בציבור. המתפללים שראו בהברה הנכונה, עכשיו שארץ ישראל כולה דיברה בה, את היחידה המותרת לבוא בהיכלות אליהן הולכות כל התפילות, נהו אחר הרב האחד. המתפללים שבאו לארץ ישראל מן הגולה שנשרפה שראו בהברה של בית אבא את היחידה שמלאכי השרת מקדם יודעים לשאת אותה אל אדון הכל, נהו אחר הרב השני. לא נתקרר דעתם של אלה גם אלה, עד שבלא מריבה כלל, מתוך הסכמה שבשלום, הפרישה העדה אולם לתפילה בעבור הפורשים שהעמידו בראש את רבם, וגידרו האחרים את בית הכנסת שנותר להיות שלהם והעמידו בראש את רבם שלהם, ושני הרבנים כאחד נמנו להיות רבנים כל אחד של הכלל כולו על דעת הציבור ועל דעת גבאיו. מהר מאוד נתברר כי באגף העברי היו רבים שבאו מאגף הגולה ובאגף 'הגלותי' היו רבים שנולדו דור שני או שלישי אפילו, בארץ ישראל, וכל עניין ההברה שיצא לדרך כמבחן של ציונות נתברר כמבחן של מסורת אבות והדווקנות הלכה ללון במקום אחר והתפילה לשלום מדינת ישראל ומשברך לחיילי צה"ל נאמרה בשתי ההברות.
מדי פעם פרצו מחלוקות קטנות. אני זוכר דין ודברים בין הגבאים, עשור אחר נפילתו של שחקן כדור הרגל הנודע נתן פנץ. היו שאמרו כי ביום הזיכרון לחללי צהל באייר, תזכור האזכרה גם אותו, והיה מי שאמר כי האיש נפל על כיבוש יפו בידי האצל כחודש לפני העצמאות וראוי לאזכרה לעצמו, מפני שכל הארץ אבלה כאשר נודע כי נהרג בקרב על יפו. היו שאמרו כי מישהו מבקש להנציח שוב את הרוויזיוניזם כי פנץ היה אצל ופנץ היה ביתר, והיו שאמרו כי החושד בכשרים צריך למהר לעשות וידוי. אינני זוכר איך הוכרעה המחלוקת אולם אני זוכר כי אהבתי בית כנסת שיש בו עשור אחר נפילת אדם שכבר נשכח בציבור בית כנסת בו לעולם לא התפלל, שזוכר אותו.
באגף ההברה הנושנה היה יהודי נכבד ששמו היה ש. שהיה לוי. אם לא היה הלוי האחד - היה הלוי הבכיר, והוא, ולימים אחר בר המצווה של בנו מוטלה, גם הבן, היו בעלי 'חזוקה' על הלוי שבעליית התורה. מוטלה בן השיכון ונסיך המניין האחד שלו, היה לשחקן כדור גל במכבי נתניה. באגף ההברה הנכונה היה אחד מראשי הקהל מר ק. שקולו נשמע בכל ענייני הנהגת הציבור ואף על-פי שהיה מצנועי העיר היו הכל מכבדים אותו כבוד הראוי לפרנסים. גם פני הבן הוארו מן המאור בו האירו פני האב וגם הוא זכה לכבוד גדול. יודלה, זה שמו, היה גם הוא לאחד השחקנים הבכירים של מכבי נתניה. ייחוס כפול כזה לא היה לשוםן בית כנסת שהיכרתי אותו עד הנה, לא הגלויות ישראל, לא בישראל עצמה.
המגרש לא היה רחוק מבית הכנסת. בשיפולי הרחוב שעלה אל הגבעה עליה נבנו השיכון ובית הכנסת שלו, הקיפה חומה, ספק גבוהה ספק נמוכה, ספק אטומה ספק פרוצה את המגרש, וכל מי שעבר בדרך בשעת התחרות יכול היה לראות כי האנשים שנתלו על החומה ועל הגדרות לצפות במשחק והאנשים שעמדו על מרפסות הבתים שהקיפו מסמוך את המגרש, מרובים לבטח ממספר הצופים שהיו לפנים מן החומה. ועוד יכלו הכל להיווכח כי ראשים גלויים בחוץ היו מיעוט וראשים מעוטרים כיפות סרוגות ושחורות היו רוב. אף על-פי שיש בעולם זמן ללא שיעור, דברים שצריכים לשעה באים בהדי הדדי ודוחקים זה בזה. אין לך עיר בלא קבוצת גאווה ואין לך בית כנסת בלא שעת בין ערביים של סעודה שלישית. מה עשו רבני בית הכנסת שנפשי יצאה אליו? קבעו את שעת הסעודה השלישית רבע שעה אחר גמר משחק כדור הרגל כך שחסידי מוטלה וחסידי יודלה שהיו במקיפי החומה ובתלויים על הגדרות יספיקו לשוב יראים ולשמים לשמוע דברי התורה של הרב ולקנח באכילה קלה של דגי מלוח שבשעה הזאת של יום השבת טעמן עשיר ומעודן אפילו יותר מטעם המן.
מוטלה ויודלה נבים עוד היום ברוך השם בשיבה. הרבנים שלהם, כבר אינם. ובית הכנסת? עדיין הוא עומד. בהדר מחודש משלו.
והיה רב שויל. אני מניח כי קראו לו שאול, אבל בארץ ישראל בה הכל התנאו בשמות משועברתים, ושטיינים נעשו לאבן, והההולצברגים לאלון, והרוטמנים לאדמוני, 'רב שויל' נשאר כשמו בעיירה ממנה הגיע על גבי רפסודה פלאית לשיכון הפועל המזרחי. הוא היה איש ממוצע קומה, רחב כתפיים, גבר מוצק, פניו עטורות זקן סבוך ששיבתו הסגירה אדמוניות דוהה וכיפתו השחורה הגדולה ישבה על גולגולתו הגדולה שלעולם לא הייתה מגולחת למשעי אלא סמוך לשתי פאותיו שנשרו שופעות עד כתפיו. קיץ וחורף לבש מעיל מידות אפור, קיץ וחורף נעל נעליים גבוהות ששרוכיהן היו תמיד פתוחים ודומה היה כי עם כל צעד וצעד תנשור אחת מנעליו, לפחות אחת, מכף רגלו, אבל לעולם לא נשרה. רב שויל היה שמש בית הכנסת. הוא לא דיבר אלא יידיש בלבד. כוחו היה ככוח מניין גברים. הוא היה מרים שולחנות אל מקומם המבואה, לא גורר ולא מושך, מרים ופורק,ף מרים ופורק. ספסלים היה מעביר ממקום למקום בזריזות מופלגת. אסור היה לעזור לו. הוא היה משמיע גערה יתומה ממילים מותרות ומסלק מעל פניו כל מי שהעז לתת לו כתף.
כשבאתי ראשונה לנתניה אמר לי אחד מבני גילי כי רב שויל היה לוחם בצבא נפוליון, וכי גילו המופלג לא ניכר בו מפני שניסים גלויים שוב אינם מצויים בימינו. עם צאת השבת, אחרי ההבדלה, היו הגבאים מתייחדים עם רב שויל ומוסרים בידיו בסוד רשימת הנדרים שנדרו העולים לתורה ובמשך ימי השבוע היה רב שויל פוקד את בתי ה'בעלי בתים' וגובה מהם את התחייבויותיהם. בכל מקום היו מכבדים אותו בכוסית יי"ש, ואפילו השתכרו כמעט הכל מאדי המשקה שהביא עימו רב שויל מן הבתים שכבר פקד, לא נמנעו מלמזוג לו משלהם כי האצילות מחייבת. האיש לא היה מעולם בגילופין.
הוא קיבל בשמחה גדולה מה שבא לקבל ובעלי בתים נתנו לו בשמחה מה שלא היה ממהרים לתת אילו צריכים היו לשמור מוצא פיהם בעצמם לאלתר. באחת מן הפעמים כשאחי הקטון בא לחופשה מן הצבא וכלי נשקו עימו הגיע גם רב שויל למסע הגביה.. רב שול התיישב על ידו, ואמר "איך מייג גלאטען", מותר לי ללטף, כבר ידו הגרומה הייתה על קנה הרובה, לוטפת אותו באהב רבה. "פאס אויף", אמר לו אחי, "דאס שיסט", היזהר, קנה זה יורה. "מיר דערציילסט דו", אמר רב שויל כממתיק סוד, " נאר מיין ביקס איז געועזען גור אנאנדערער ביקס, דער קייזערס ביקס",הרובה שלי היה שונה בתכלית, רובהו של הקיסר, וכשאחי סיפר את סיפורו היו שאמרו שהקייזער היה פרנץ יוזף, והיו שאמרו שזה היה ניקולאי, והיו שאמרו שזה היה נפוליון, והיו שאמרו שהכל אומרים אמת לאמיתה. בארץ ישראל של כיבוש יפו, ושל באב אל ואד, ושל כפר עציון, ושל נגבה, הסתובב לו בבית הכנסת שלנו רב שול שכזה, ועשה את החיים למפגש משחרר בין ההווה הדוהר לבין האגדה שהילכה בנחת, בין הפשט הקשוח לבין המדרש החייכני.
רב שויל לא הניח אחריו קדיש. איש לא ראה מעולם את רעייתו. הוא היה מדבר בה באהבה וקורא לה בחיבה 'היידיענע' שלי, או 'מיין פלויניסטע'. אין יודע היכן הצניעה עצמה, ואם הלכה לבית עולמה בטרם ילך הוא, או אם הלך הוא והיא נצטרפה אליו, או אם אין יודע כל סודות ההוויה עד שיבוא שוב רב שויל ויגלנה לנו. יהיו נא דבריי קדיש לאיש הזה של בית הכנסת שנפשי יצאה אליו כל הימים.
ואימא. כן. היא ידעה כי לא את בית הכנסת באתי לבקר אלא אותה. היא הייתה ממתינה לי עם קידוש בשובי מקידוש שעשו בבית הכנסת. והיינו מדברים. עד שסעדנו. עד שעלתה על יצועיה לנוח מעט, עד שהייתה באה ואומרת לי, כי הגיעה השעה ללכת, כי בית הכנסת שכה אהבתי ממתין לי לסעודה השלישית. מעולם לא דיברנו על ארץ ישראל ועל מה שהעיתונים היו מספרים עליה. כבר אמרנו הכל שהיה צריך לאומרו בדברנו בבית הכנסת הזה שלנו.
