|
|
הבעיה הגדולה ביותר [צילום: יוסי זמיר]
|
|
|
|
|
| כדאי לחשוב על הגבלת מספר הרשיונות שיינתנו במשך תקופה מסוימת (פשוט לפי הציונים בבחינות הלשכה). תקופת ההתמחות צריכה להיות שנתיים, עם דגש על עיסוק במשפט מעשי ולא בעבודות משרדיות. הבחינות צריכות לעסוק במשפט המהותי ולא בפרוצדורות. ציון המעבר צריך להיות לפחות 70 | |
|
|
|
זו הבעיה הגדולה ביותר. יש הרבה יותר מדי עורכי דין, וממילא יש עשרות אלפי עורכי דין גרועים. התוצאה היא שלחלק משמעותי מהם אין פרנסה, והם לוקחים מכל הבא ליד – בין אם הם מבינים בתחום ובין אם לא. ומאחר שכך, יש להם דיונים מתנגשים והם מבקשים דחיות, מאחרים או פשוט לא מגיעים. שלא לדבר על התופעה הבולטת ביותר: הגשת הליכי סרק וניהולם, תוך בזבוז משווע של הזמן השיפוטי, משאבים ציבוריים וזמנו של הצד שכנגד. הבעיה הזאת פוגעת קשות בכולנו, ולא רק בשל הבזבוז העצום הנובע ממנה. עורך דין גרוע יכול להרוס את חיי לקוחו, פשוטו כמשמעו. יש כשל שוק חמור ביותר, שכן הענף אינו מצליח להתאזן. המצב הזה מחייב התערבות תקיפה של המחוקק. כדאי לחשוב על הגבלת מספר הרשיונות שיינתנו במשך תקופה מסוימת (פשוט לפי הציונים בבחינות הלשכה). תקופת ההתמחות צריכה להיות שנתיים, עם דגש על עיסוק במשפט מעשי ולא בעבודות משרדיות. הבחינות צריכות לעסוק במשפט המהותי ולא בפרוצדורות. ציון המעבר צריך להיות לפחות 70. נכון שהצעדים הללו אינם בתחום אחריותה של מערכת בתי המשפט, אך בהחלט ראוי שהיא תשמיע את קולה. השופטים רואים טוב יותר מכולם ובצורה אוביקטיבית יותר מכולם את הנזק העצום שגורמת הצפת המקצוע לבתי המשפט ולציבור כולו. הנשיאה מרים נאור חייבת לומר בקול רם וברור: זו הבעיה הכי גדולה של כולנו וצריך לפתור אותה היום.
|
|
|
להקים יחידה ייעודית [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
| על השופטים להפסיק להיות רחמנים כלפי נאשמים כאלו. אין סיבה שהם ישוחררו אוטומטית, ולא יבלו לפחות לילה או שניים במעצר. ומי שהופך להיות מתחמק סדרתי – יישלח למעצר או למעצר בית עד תום ההליכים. מעבר לכך, יש להטיל מראש ערבויות משמעותיות למקרה של אי התייצבות ולחלט אותן אוטומטית ברגע שהנאשם אינו מתייצב | |
|
|
|
זוהי מחלה כרונית. לא בדקתי סטטיסטית, אבל הרושם מעשרות ביקורים בבתי משפט בכל הארץ הוא, שלפחות 20% מהנאשמים לא טורחים להתייצב. הכלי היחיד שבידי השופטים כיום הוא הוצאת צווי הבאה, שאם בכלל המשטרה מבצעת אותם – זה קורה אחרי כמה שבועות ומסתיים בשחרור בערבות של אלפי שקלים בודדים. המצב בשטח מוכיח בצורה הברורה ביותר, שהכלי הזה נכשל לחלוטין. הפתרון הטוב ביותר הוא הקמת יחידת משטרה ייעודית, שתעסוק רק באכיפתם של צווי ההבאה ותמומן בידי מי שיטופלו על ידה. הביצוע פשוט ביותר: כל מי שייעצר בצו הבאה, ישוחרר לא רק לאחר שיחתום על ערבות (ובסכום הרבה יותר משמעותי מאשר כיום), אלא לאחר שישלם אגרה שתיקבע בתקנות. לצד זאת, על השופטים להפסיק להיות רחמנים כלפי נאשמים כאלו. אין סיבה שהם ישוחררו אוטומטית, ולא יבלו לפחות לילה או שניים במעצר. ומי שהופך להיות מתחמק סדרתי – יישלח למעצר או למעצר בית עד תום ההליכים. מעבר לכך, יש להטיל מראש ערבויות משמעותיות למקרה של אי-התייצבות ולחלט אותן אוטומטית ברגע שהנאשם אינו מתייצב. המצב הנוכחי לא רק מבזבז הרבה מאוד זמן, אלא גם מהווה סכנה לשלום הציבור.
|
|
אי-התייצבות בהליכים אזרחיים
|
|
|
|
|
בזבוז זמן בו ניתן לסיים 80,000 תיקים
|
|
|
|
|
| השופטים צריכים לתת דוגמה אישית ולהתחיל את היום בדיוק בשעה שנקבעה. וכאשר הם רואים שצד אינו מתייצב ואינו מודיע שהוא מאחר (מסיבה מוצדקת), למרות שיש בתיק אישור מסירה – עליהם לפסוק נגדו לאחר המתנה של רבע שעה. כאשר מדובר בעורכי דין שאינם מגיעים בזמן סביר או אינם מגיעים כלל, יש מקום לשקול הטלת הוצאות אישיות | |
|
|
|
תחת הכותרת הזו אני כולל התייצבות באיחור משמעותי. גם כאן אני מעריך, שאחוזים ניכרים מן הצדדים ו/או מעורכי דינם לא באים בכלל או באים חצי שעה ויותר לאחר הזמן שנקבע לתחילת הדיון. תראו חשבון פשוט: נניח שכל שופט נאלץ להמתין 15 דקות בתחילתו של כל יום דיונים משום שלא כל הצדדים מגיעים בזמן. נניח שרק מחצית מ-700 השופטים יושבים באולם בכל יום נתון. המשמעות היא אובדן של למעלה מ-160,000 שעות שיפוט בשנה. אם תיק אזרחי ממוצע מצריך שעתיים, הרי שניתן בזמן הזה לגמור 80,000 תיקים. כאן יש צורך בטיפול כפול: מזכירותי ושיפוטי. בצד המזכירות, יש להפסיק את הנוהג של קביעת תיקים רבים לאותה שעה. במצב הקיים, כל אחד אומר לעצמו: יש חמישה תיקים, אני בטח לא אהיה הראשון, אז אפשר לאחר – והתוצאה היא שכולם מאחרים. זמן צריך להיות זמן, ולו רק כדי לשדר לצדדים שבית המשפט מתייחס ב כבוד אליהם ולעצמו. בצד השיפוטי, השופטים צריכים לתת דוגמה אישית ולהתחיל את היום בדיוק בשעה שנקבעה. וכאשר הם רואים שצד אינו מתייצב ואינו מודיע שהוא מאחר (מסיבה מוצדקת), למרות שיש בתיק אישור מסירה – עליהם לפסוק נגדו לאחר המתנה של רבע שעה. כאשר מדובר בעורכי דין שאינם מגיעים בזמן סביר או אינם מגיעים כלל, יש מקום לשקול הטלת הוצאות אישיות.
|
|
|
תופעה פסולה בתכלית
|
|
|
|
|
| זמן הוא משחק סכום אפס: אם תשקיע אותו היום, לא תצטרך להשקיע אותו מחר. כלומר: אם התובע יישב עם הנאשמים שבוע לפני, זה יקח בדיוק את אותו זמן שיידרש ביום הדיון – אלא אם כן הכוונה היא להלחיץ אותם ולקיים פגישות בסרט נע, וזה כאמור פסול מעיקרו | |
|
|
|
זוהי תופעה הקיימת בעיקר בבתי משפט לתעבורה ודיונים בעבירות מקומיות (חניה, תכנון ובנייה). הדיון נקבע נניח לשעה 8:30, אבל רק באותה שעה מגיע נציג התביעה ומתחיל לנהל מו"מ עם הנאשמים – באולם או לידו. זוהי תופעה פסולה בתכלית, בעיקר משום שהנאשמים מצויים בלחץ (ורובם אינם מיוצגים), ועלולים לקבל החלטות שאינן המיטביות עבורם. שלא לדבר על בזבוז הזמן המשווע הנגרם בשל כך; כבר ראיתי ימי דיונים שהחלו באיחור של חצי שעה ואפילו שעה רק בגלל זה. אין שום סיבה שבעולם שאותו מו"מ לא יתנהל במשרדי היחידה התובעת (המשטרה או הרשות המקומית) יום או שבוע קודם לכן. זמן הוא משחק סכום אפס: אם תשקיע אותו היום, לא תצטרך להשקיע אותו מחר. כלומר: אם התובע יישב עם הנאשמים שבוע לפני, זה יקח בדיוק את אותו זמן שיידרש ביום הדיון – אלא אם כן הכוונה היא להלחיץ אותם ולקיים פגישות בסרט נע, וזה כאמור פסול מעיקרו. השופטים צריכים לומר בפשטות: הדיונים מתחילים בזמן ואנחנו לא מחכים שתדברו עם הנאשמים. וגם כאן, ראוי שתצא קריאה מצמרת המערכת, שהיא המופקדת על עשיית משפט צדק ושמירה על שוויון בין הצדדים: אל תביאו לנו הסדרים שבישלתם בסיר הפלא של לחצים ומהירות.
|
|
מכה שהנהלת בתי המשפט עדיין לא מצליחה לפתור. רבבות תביעות בתחום ביטוח הרכב, רובן המכריע על סכומים שבכלל מצויים בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, והמעסיקות שופטים רבים בכל הארץ מדי יום. אם איגוד חברות הביטוח לא מוכן להגיע להסכמה על הקמת גוף חוץ-שיפוטי שיעסוק בתביעות הללו – שכמעט כולן הן בסופו של דבר בין החברות עצמן – הרי שיש לעשות זאת בחקיקה. ושוב: מערכת בתי המשפט, כמי שמכירה בצורה הטובה ביותר את המצב הלא-נורמלי הזה, צריכה ליטול את ההובלה ואפילו ליזום את החקיקה הדרושה.
|
|
