הגז הטבעי לאן?

דוח מבקר המדינה על התנהלות המדינה בטיפולה בגז הטבעי לא יכול ולא צריך היה להפתיע כי הרי תוצאות טיפול זה מונחות לפנינו. התחום שבו מעורבים מיליארדים של דולרים ואינטרסים חובקי עולם טופל בגרירת רגליים וברשלנות הנמשכות לא מעט שנים. העובדה כי הממשלה העניקה לציבור שבועיים ימים להביע דעתו (קוראים לזה שימוע ציבורי) על המתווה שגובש בין הממשלה וחברות הגז במשך חודשים רבים היא המשך לאותה דרך של התנהלות לקויה, כי כפי שזה נראה ונשמע כרגע אין לממשלה כל כוונה לשנות את המתווה וכל כוונתו נועדה לאפשר לציבור להוציא קיטור, ובמקרה זה קיטור שלא מצליח להניע דבר. בכל זאת החלטתי להביע את דעתי בשימוע זה רק מתוך תקווה כי אם מי שיקרא את הדברים הקצרים והממוקדים יגלה אולי את התובנה שנעלמה מעיני המתדיינים בישיבות הארוכות ולמצער חשב על כך אבל לא העניק לה את המשקל הראוי. התובנה הזו מתמצית בקביעה שלי כי בישראל לא ניתן לתכנן לטווחי זמן של עשרות שנים ולקוות כי מה שתוכנן ונצפה אכן יתממש. כלומר, במקום לדבר על המיליארדים שיזרמו לקופת המדינה ודרכה לאזרחים ולהבטיח כבר עכשיו גן עדן בעתיד הרחוק, אני מציע לדבר על המחר מחרתיים. את זה האזרח מן השורה מבין ורוצה לראות. איך אומרים אצלנו: עדיפה ציפור אחת ביד מאשר עשר על העץ.

להלן, שני הסעיפים במזכר שלי בשימוע הציבורי:

• אין חולק על כך שמאגרי הגז גדולים על צרכי המשק הישראלי, כפי שמוכרים כיום, ומכאן ההבנה כי את העודפים יש לייצא. אלא שמתווה הגז שם דגש גדול על הייצוא ממאגר לוויתן (וגם אפשרויות לייצוא מתמר, כריש ותנין ) בעוד שבכל האמור בשוק המקומי מדובר בציפיות והנחות עבודה (המבוססות על עבודת ועדות קודמות ) שעל סמך ניסיון העבר כפי שמוכרים לי על-פי רוב לא מתגשמים, לפחות לא בהתאם לתחזיות והתכנונים המוקדמים. כך למשל, בשנות ה-80 של המאה הקודמת בשיא משבר הנפט ציפו קברניטי משק האנרגיה למעבר נרחב לשימוש בפחם וזה כידוע לא קרה ובדיעבד טוב שכך; לאחר תגליות הגז של נועה ומארי בראשית המאה הנוכחית דובר על מעבר משמעותי משימושים בנפט לגז אבל גם זה לא קרה למעט במשק החשמל ובמספר מפעלי תעשיה מובילים. רוצה לומר, לאחר למעלה מ-15 שנים היינו אמורים להיות הרבה יותר מתקדמים בחשיבה ובעשייה בתחום הגז הטבעי בעוד הדיון הנוכחי מוכיח את ההפך.

• בהקשר זה של הנחות ותחזיות על לנו לשכוח כי נושא הייצוא במתווה לא מעניק את המשקל הראוי לסביבה הגיאופוליטית של מדינת ישראל - למשל, הסכם הגרעין עם אירן ואפשרויות יצוא הגז משם, תגליות הגז במים הכלכליים של קפריסין (בהן שותפות נובל ודלק) ולבנון (אני לא מתייחס כאן למצבי מלחמה אזוריים). ההסתמכות על עסקות עם מצרים וירדן, שהן חשובות כמובן מכל בחינה, אבל בתנאים הגיאופוליטיים הקיימים מדובר בחולות נודדים - היום כן, מחר לא. מכאן שבתנאים כאלה היקפי ומחירי הייצוא החזויים והרצוניים עלולים להתברר כקנים רצוצים וההנחות בפרק המתווה הדן בסביבה התחרותית והייצוא הן אופטימיות ומבטאות יותר wishful thinking.

• את הציבור ברובו הגדול לא מעניינים התחזיות לעתיד; הוא מצפה לקבל מענה לדרישתו לקבוע כבר עכשיו מחיר נמוך יותר מזה שהוסכם עליו כי הוא שומע וקורא גם ממקורות מקצועיים ובעלי ידע כי המחיר שנקבע איננו הוגן מבחינתו כצרכן. ולכן, במקום לדבר על הייצוא והמחירים בהקשרים של - מחיר גג, הפיכת הממוצע למקסימום והצעת חוזי היצוא לצרכנים המקומיים (כפי שמוצגים במתווה) - אני מציע לקבוע כי המתווה יתבסס על המחיר הנמוך ביותר שיוסכם מחדש ע"י המדינה והחברות וזה יהיה צמוד למחירי השוק העולמי במרווחי זמן מוסכמים. מתווה כזה שמתחיל מלמטה ועוקב אחרי הנעשה בשוק העולמי גם יהיה וגם ייראה צודק והוגן. אם החברות לא יסכימו לכך צריך יהיה לשקול בכל הרצינות לראות בכך הפרה מהותית מצדן בפיתוח מאגר לוויתן, כפי שמתחייב מכתב החזקה על המאגר הזה, שהתעכב עד עתה בשל הויכוחים בין הרגולטורים ואלה אינם רלוונטיים יותר.

עלי לציין כי לאחר כתיבת המזכר הזה התפרסם כי חלה ירידה במחירי הגז בשווקי העולם ואלה נמוכים משמעותית מההערכות שנקבעו במסגרת המתווה שסוכם לפני שבועות.