שבירה של מוסכמות לגבי תפקיד צה"ל

בשנת 2002 הייתה מהפכה חוקתית קטנה עם חקיקת חוק שירות הביטחון הכללי; אותו חוק שהגיע בעקבות בג"ץ העינויים (בג"ץ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל) קבע לראשונה את סמכויותיו של שירות הביטחון הכללי. החוק קבע כי השירות "מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה, וכן יפעל השירות לשמירה ולקידום של אינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה, והכל כפי שתקבע הממשלה ובכפוף לכל דין"; נקבע עוד כי "השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". להבדיל אלפי הבדלות מחוק השב"כ, שמכיל לא מעט בעיות אבל הוא לפחות מסמיך את השירות לפעול בתוך המדינה, צה"ל מוגדר באמצעות חוק יסוד הצבא. חוק קצר זה נותן תיאור לקוני כי "צבא-הגנה-לישראל הוא צבאה של המדינה", ואוסר על הקמת כוח מזוין נוסף, אך אינו מגדיר את תפקידיו של הצבא או סמכויותיו. חוק השיפוט הצבאי מגדיר את הדרך בה הצבא מחיל את החוק על מוסדותיו ואת ההליך המשפטי הצבאי, אך אף חוק אינו מסדיר את סמכויותיו של הצבא (ראו מאמרם של שמואל אבן וצביה גרוס על הצעת חוק צה"ל). ככלל, התפישה היא כי כוח צבאי נועד לפעילות לחימה, לא לחקר עבירות ולא לנושאים פנים-מדינתיים; לשם חקירת העבירות הפנים-מדינתיות ישנו שירות הביטחון הכללי, או המשטרה, בהתאמה. לכן, הקריאה בשבוע שעבר כי צבא הגנה לישראל רכש שירותים מחברות אזרחיות כדי לנטר את הרשתות החברתיות מדאיגה במיוחד. תפקידו של צבא ההגנה לישראל אינו לאסוף מודיעין מבפנים אלא לסכל את האיום מבחוץ; דווקא השימוש במידע ממאגרים פומביים, ציבוריים, שלא למטרה לשמה הם נמסרו (הרי איש לא נתן את פרטיו לרשת החברתית כדי שתעבירם לצבא), יכול להיות עוולה אזרחית של פגיעה בפרטיות. אלא, שכאן יהיה מדאיג במיוחד לכשצה"ל יטען כי מדובר בפעילות מלחמתית אשר אינה מאפשרת תביעה. בפועל, לצה"ל אין את הסמכות להקים מאגר מידע על אזרחי ישראל, אין לצה"ל את הסמכות לאסוף את המידע הזה ולשתפו עם אחרים, אין לו את הסמכות לקחת ולבקש נתונים מרשתות חברתיות. אם הייתה לו סמכות כזו, הרי שמזמן היה פונה לרשת החברתית ומבקש ממנה את המידע באמצעות צו; העובדה שאין לו מחייבת אותו לרכוש שירותים כלכליים. השירותים האלו לא תמיד משתמשים במידע בהתאם לדרישות תקנון פייסבוק. כך, לדוגמה, סעיף 3.9 לתקנון הפלטפורמה של פייסבוק קובע כי מפתחי אפליקציות שיפתחו אפליקציות לרשת לא יכולים למכור הלאה מידע שאספו. כלומר, מי שמשתף מידע בפייסבוק לא הרשה לפייסבוק להרשות לחברות מסחריות למכור את המידע הלאה, הוא הגביל את השימוש לתוך הפלטפורמה. כאן, בעצם, ברור שיש הפרה של התקנון. כלומר, ככל שצה"ל שוכר את שירותיהן של חברות לאיסוף המידע מהרשתות, ואוגר אותן, הרי שהוא חושף עצמו לתביעה אזרחית ואולי אף לתביעה ייצוגית בנושא, על הפרת פרטיות.