שנים יודע כל בר דעת, שאנשי הקבע הם ערך מקודש כמו הפרות בהודו. מדינה החיה על חרבה לא מתעמקת יתר על המידה, ב"דברים הקטנוניים" הללו, כמו כסף מנופח, או פנסיה מוקדמת, אגב, בדיוק כמו ביוון.
אסור לשאול אם הצרכים הביטחוניים גדלו ויש הצדקה תוספת שיטתית הן בכמות והן ברמות השכר. ניתן בהחלט להבין שהכוח הלוחם נטו צריך לגדול, כי האיומים לא קטנים. לא ברור מדוע המשרתים בעורף צריכים להרוויח פי ארבעה או חמישה בממוצע, ממשתכר שכר מינימום במקום שכן, העובד קשה פי כמה וכמה.
לפתע מזדעקים שזו "שליחות ולא שק חבטות", וכמו כל עובד מצוי בחברת החשמל-מאיימים לסגור את השאלטר.
ראשית מדובר באקדח צעצוע. למרבית אנשי הקבע המיותרים אין כלל חלופה בשוק האזרחי. כשהם משתחררים באזור ה 40-50, מרביתם לא מוצאים תעסוקה.
וזאת ללמדך: פשוט בא אדם שחקר ושם מראה, וגם הוסיף פנס זוהר שיאיר היטב על גודל הבעיה. ואילו אנחנו, כהרגלנו, עדיין שבויים בקונספט, שלפרה בהודו ולרס"ר בצה"ל-הכל בעצם מותר והעיקר: שאסור לגעת שמא תחטוף בעיטה.
רבותיי, עד מתי?