למדינת ישראל קרה נס עצוב. במעמקי קרקעית הים התיכון נמצא גז טבעי בכמויות אסטרונומיות וכולם צהלו ושמחו והבהירו לכל העולם בחיוך גדול על השפתיים שעכשיו תהיה כאן חגיגה ויהיה לנו המון כסף לבזבז על מה שרק נרצה.
אבל פתאום, ללא אזהרה, הגיע לשכונה בחור חכם,
יצחק תשובה שמו, ובקול ברור ורם אמר לנו: על מה אתם חוגגים? הגז הוא העסק הפרטי שלי ולא יהיה לכם בו כל חלק. אני חתמתי על חוזה עם המדינה. נכון? חתמתי. אני השקעתי מכיסי הון עתק כדי לחפש את הגז, או את הנפט, מה שיבוא קודם. השקעתי. אני קדחתי בים וגיליתי את הגז. אז מה אתם קופצים על העגלה שלי? חפשו בעצמכם ועל חשבונכם ורק אם תמצאו - יהיה לכם גז.
כאן בדיוק מתערבת המדינה. שמחת זקנתי, היא אומרת לתשובה. יופי שמצאת, אבל אם נחליט שלא לקנות ממך את הגז, מה תעשה אז? למי תמכור אותו? לאמריקה? ואיך תוביל אותו עד לשם? תניח צינור פרטי על חשבונך? ומי ישמור על אסדות הקידוח שלך מפני פיגועים של מחבלים?
חיל הים של ישראל? תשמור בעצמך. תקים לך חיל ים פרטי.
ועוד מסבירה המדינה לתשובה: נכון שיש לך חוזה. אבל החוזה מעניק לך רק את הזכות לחפש משאבי טבע כמו גז ונפט. הוא לא מחייב אותנו לקנות ממך את הסחורה וגם לא לאפשר למישהו זר לקנות. מה שמצאת שייך למדינה. הגז הוא משאב לאומי ששייך לעם ישראל ולא ביזנס פרטי שלך. בלי רשותנו אי-אפשר לסחור בו.
על כך יש לתשובה תשובה סדורה: אני מצאתי את הגז קודם. אתם אפילו לא חיפשתם את הגז. אתם ישבתם בבית וחיכיתם שאני אעשה את העבודה. הייתם מוכנים לחכות עד שיבוא המשיח. אנחנו חיפשנו וקדחנו. אנחנו השקענו המון כסף, יש לנו חוזה חתום. נכון או לא? לכן ברור שהגז שייך לנו. חוזים צריך לכבד.
אולי תשובה צודק, אולי המדינה צודקת. ואולי לא. דבר אחד ברור - טוב הייתה עושה המדינה אם הייתה חושבת בכובד ראש ובשיקול דעת מעמיק מה ואיך לעשות עם המשאב הלאומי היקר הזה ביום שייחשף קיומו. בין שני הצדדים האלה - המדינה ותשובה - חשוב מאוד היה להגדיר מראש את התנאים המדויקים של העסקה, אם אכן יימצא גז. אסור היה להשאיר את כל הפרטים רק לכוחות השוק וליכולת הלחצים והמשא-ומתן. הפלונטר שלתוכו נקלעה פרשת הגז הטבעי הוא כל כך סבוך, שבסופו של דבר עלול הגז החשוב הזה להישאר לנצח במעמקי האדמה, כאבן שאין לה הופכין. כך או כך, תמיד טוב לזכור את הגות אבותינו החכמים שפסקו: סוף מעשה במחשבה תחילה. מזלנו הוא שעדיין יש זמן לחשוב ובעיקר להחליט ולהפסיק את המסכת האינסופית של הדיבורים שרק מובילים לעוד דיבורים.
