הים התיכון

את הים התיכון אני אוהב במיוחד, את המים החמים, המלטפים אותך. גן עדן עלי אדמות. את האוקינוס איני אוהב כלל וכלל, שכן המים קרים, והקור חודר עצמות. כמובן שאני נמנע ממנו לחלוטין. דרישות פשוטות יש לי: ים, מים חמים, אך בלי מדוזות. עצם נוכחותן הופך את השהיה במים לאיום, ו"ליטופן" הופך לאירוע מאוד לא נעים. בארץ החופים גדושים אנשים, עמוסים. את חוף תל אביב אני אוהב שכן הוא מזכיר לי תמיד את החיות שבעיר. מרחק הליכה קצרה מרחוב אלנבי או בן יהודה מזרחה ואתה על החוף. מימין (כשפני צפונה) בתי קפה גדושים באנשים, באמצע בנייני מגורים, כולם בני שלוש קומות, ומשמאל אותו ים חלומי. טילים, פיגועים, מלחמה, תל אביב תמיד נראת לי חסינה ומתעלמת, כמעט בכוונה, אותה עיר-ללא-הפסקה. אפילו במבצע האחרון בעזה (קיץ 2014), כשברור היה שהטילים מגיעים עד לתל אביב וכל הקוים האדומים נחצו, התגלתה מערכת כיפת ברזל בכל יופיה, ונגולה אבן מהלב - תל אביב בטוחה, אפשר להמשיך בשגרה! חכמים הם התל אביבים, אפילו שם מתאים המציאו למצב: "שגרת חרום!".

סימן דרך

אני נעמד שם על הטיילת ומסתכל דרומה, והנה יפו בהישג יד. מבין אני עד כמה קטנה המדינה. עד כמה הכל נפיץ, רגיש, מעורב זה בזה בלי יכולת להפריד. לידי, אני יודע למרות שאי-אפשר לראותו, נמצא שוק הכרמל, והרחוב המקביל לו עם האטליזים ודוכני הדגים. מיד חושב אני על חנות הגבינות, במרחב של לפחות ארבעה דוכנים, באיכות ובמחירים "ממש כמו בחו"ל". ובשפולי אותה הגבעה דוכן וחנות פרחים, טריים כמותם לא ניתן למצוא בשום מקום אחר. חזרה מהרהורי, אני מסתובב ורואה את כל בתי המלון וכבר בלוטות הרוק מתחילות לפעול, שכן מראה ארוחות הבוקר השופעות כל טוב עולה במוחי בצורה מאוד מוחשית. הנה בניין השגרירות האמריקנית, ולמרגלותיו הבר או המסעדה בה התפוצץ המחבל. לא רחוק משם שרידי הדולפינריום, עוד סימן דרך במלחמתנו נגד אי-השפיות של הערבים. ישנן צלקות רבות כאלו, אך אנו לא יודעים, לא זוכרים, לא רוצים לראות (אני זוכר בברור דוקא את שוק הכרמל ואת הפיגוע שהיה שם. הגעתי למקום הפיגוע כשעה אחרי הפיצוץ, ועמדתי בחרדת קודש במקום בו הייתי קונה מדי יום שישי בצהריים, בעוד אנשי זק"א מסיימים את מלאכתם ואנשי הרווחה של עירית ת"א-יפו מוודאים שלכל מי שהיה נזק ברכוש יפוצה בצורה היעילה והמהירה ביותר). ולא רציתי הרס, מלחמה. לא, לא רציתי. (חנה סנש, "למות?..." 5.5.1941) אך לא בפיגועים רוצה אני לעסוק, כי אם בים.

להשתולל ולהרגע

הים עצמו אינו בא בנפרד מהמקום, ובשבילי הארץ קסומה וכך גם חופיה, ביחוד בשעת בוקר מוקדמת כשמעט מאוד משוגעים לדבר מגיעים לחוף, ואני מסתובב מהים מאה ושמונים מעלות מזרחה, ושם עולה לה השמש הקדומה במלוא הדרה, כדור אש ענקי המתחיל במסלולו היומי. חנה סנש תארה רגע זה (בשירה "למות?..." 11.24.1942): אהבתי את השמש החמה, האור, השיר, ניצוץ של זוג עיניים והיטבה להסביר (בשירה "הליכה לקיסריה"): אלי, שלא יגמר לעולם החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם. בארץ הכל כל כך קטן, ממוזער, אפילו הים השלו נראה כאשליה, חלק מתמונה, שכה קורצת לך להשיל נעליך ולהכנס יחף, לשכשך רגליך, לטבול, להשתולל ולהרגע. לא כך בקאן, בריבירה הצרפתית. שם יש את הצרפתיות, ואלו אוהבות להשתזף ללא חלק עליון של בגד הים. כלומר, ניתן ליהנות הן מהמים והן מהנוף האנושי, והסקרנות מדבר שאצלנו לא כל כך מקובל ושם שגרתי ושכיח גורמת לנו לנעוץ עינים (סקרנות אמיתית היא זו, שכן לא כל הצרפתיות צעירות ונאות, חלקן "באות בימים"). ֿֿ בשעות הבוקר המאד מוקדמות, כשהכל עדין חשוך, הייתי רץ לאורך הקראוזט, הרחוב הראשי של בתי המלון לאורך החוף, אני ומנקי המדרכות (שכן שם ריבוי כלבי שעשועים והבעלים מקפידים לצאת אתם לטייל, אך אין נהוג וכמובן לא נאה לאסוף את כל "סימני הדרך" שהכלבים, דרך טבע, משאירים. העירייה דואגת לשטוף את המדרכות באופן תדיר). בצד המים חושך מוחלט, והסינוור מאורות הרחוב, שלטי הפרסומות ובתי המלון גורם לחשיכה להראות עמוקה עוד יותר. אך אם תתקרב, תפשוט בגדיך ופשוט תזרוק עצמך למים, אין תענוג גדול מזה. שעות אחר כך, החוף יהיה מלא במשתזפים, עולם שונה לחלוטין. המולת היום, צקצוק הלשונות, שקשוק כלי האוכל והשתיה, שמן השיזוף והרגשת החופשה משכיחים ממך את עול החיים, הצורך להתפרנס או לשעות לכל דבר נדוש כלוח זמנים, פגישות עבודה ומחויבויות משפחה ואחרות. הזמן כאילו עוצר מלכת, ויש רק את היאכטות, המים, השמש ושאר הנופשים - בזמן מסוים המשתתפים בפסטיבל הסרטים, בזמן אחר אלו שהגיעו מהעולם כולו לתערוכת הדיוטי פרי, וכך הלאה.

טריים טריים

בניגוד לתל אביב, בתי הקפה והמסעדות הן לאורך הרחוב הנושק לחוף. סטייק צרפתי, אנטרקוט דק, עם ערימת צ'יפסים בצד. כוס יין אדום. בולבייז (מרק יצורי ים) אדום-כתום. כוס קטנה של קפה חזק. והתייחסות מזלזלת עד כדי ביטול בכל מי שאינו דובר צרפתית על בוריה במבטא שלהם. אך אני אוהב לנדוד, לגלות, וכך מגיע אני לרחובות היותר פנימיים, של המקומיים. שם חנות באגטים, ואני כבר מזמין חצי תריסר סנדביצ'ים, טריים-טריים. בין לבין ישנו שם גם רחוב החנויות המפוארות, במקביל לקראוזט, ואלו מתחרות להן בכבוד ובקלות ברודיאו דרייב שבבורלי הילס. חן מיוחד יש שם לאופנה, ומארה"ב נוהגים בעלי חברות לטוס לצרפת ולאיטליה, לאותם מקומות נופש, לראות מה חדש, מה ניתן להעתיק, מה יגיע או יביאו הם אלינו לעונה הבאה. ראו איזו צורת חיים נהדרת - נוסעים לבלות, שוהים בבתי מלון חמישה כוכבים, אוכלים במסעדות בדרוג מישלין, קונים את מוצרי האופנה החדשים ביותר, והכל הוצאות מוכרות למס, שכן אלו מסעות לימוד וריגול. כאמור, את הכל נראה בסופו של תהליך בניומן מרקוס, בלומיס, בארניס של ניו-יורק, סאקס השדרה החמישית וכו'. הקראוזט ותל אביב. אותו ים. אותן חנויות וגלריות ובתי מלון מפוארים לתיירים. בתי הקפה והמסעדות. המקומיים עם הלב החם, שאולי בגלל החום והלחות, ואולי בגלל לחץ אמיתי או מדומה, הם תוססים ללא הרף. בקאן אפילו יש מבצר על הגבעה, והיסטוריה יש להם וגם לנו. וזו בדיוק הנקודה - הים אינו בא בנפרד. אצלנו הוא חלק מהנשמה ועצם ההוויה. הוא משקף את השקט כלפי-חוץ והמערבולות שבפנים. סכנות ומהמורות שלא ניתן לראות מלמעלה או מחוץ.

רומנטיקה

בשבילי הים הוא גם חלק מההיסטוריה שלנו, שזור בהידוק - המעפילים וניצולי השואה שהורדו בחסות החשיכה מאוניות בהן היו צפופים מאות מהם (והיום אי-אפשר להבין איך אפילו מספר קטן של אנשים נכנס פנימה), והתערבבו עם המקומיים, בעוד הבריטים שועטים למקום לעצור ולהפריד. אלטלנה והישוב היהודי המפולג. עתלית ובית המעצר. הרבה שנים אחר כך מחבלים המנסים (ואף מצליחים) לחדור למדינת ישראל לביצוע פיגועים קשים. עוד שנים רבות אחר כך וה"מצור" על עזה ה"נצורה" ומשטי הטרור נגד ישראל. הכשל בהשתלטות על המוי מרמרה, אונית השקר והטרור הטורקית, שעוד נאנסנו להתנצל ולשלם פיצויים, וכמובן חברת הכנסת זואבי, עוכרת ישראל שהצטרפה למשט, עליה מגן בית המשפט העליון מגן בחרוף נפש כה מרשים ומשפיל. זהו גם אותו ים קסום של שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי של חיל הים הישראלי (שווה הערך של הנייבי סילס האמריקני) ושל צי הצוללות הגרעיניות של מדינת ישראל בעלות יכולת התגובה המקדימה והתגובה המאוחרת, אם וכאשר מדינת ישראל תותקף באופן אנוש. ובין לבין זהו הים של אהבות וחתונות, רומנטיקה חסרת תקנה, חסקה ושאר סוגי ספורט-מים. זהו גם הים של קזבלנן, וכבר אין צורך להרחיב אך חובה לראות את הסרט פעם נוספת, למרות שכבר ראינו ונהננו לפחות חצי תריסר פעמים לפני כן. זהו אותו ים של גז טבעי, קידוחים ואפילו האשמות ("מדינת ישראל גונבת גם את המשאב הטבעי הזה," קרוב לודאי שהוא שייך לטורקיה או לסוריה - וכל המרבה לתקוף הרי זה משובח). חלומות אדירים ומגדלים נהדרים באויר - איך לחלק את ההכנסות והגזל של המשאב הטבעי בעשרות השנים הקרובות. זהו הים שאליו הערבים חלמו לזרוק אותנו - ועדין לא נס ליחו של אותו רעיון נלוז, אותו חלום בהקיץ. זהו הים הנשקף מבעד לחלון המכונית, בנסיעה בין תל אביב לחיפה, כשבצידו השני של הכביש בריכות דגים, וממעל שחפים ושאר בעלי כנף. זהו הים שלצידו אנדרטות, זכר לנופלים, וכבר רבה מספרם (של כל הנופלים) עד כדי כך שאין אנו עוצרים לרגע לזכור, לתהות ולהתעודד. זהו הים שהרי הכרמל נישאים מעליו, וכל שצריך הוא לרדת בהליכה מאומצת, עד הגיענו לחוף מבטחים, חוף רחצה המשכיח מאתנו את צרות וקשיי היום. ים מאתגר. ים שמחדש את מצברי האנרגיה שבנו ועושה לנו רק טוב. זהו הים שקיבוץ נחשולים לצידו, ואותה הפרטה שהפכה "קיבוצניקים" למיליונרים החיים בגן עדן, ממש. ראו כמה דברים טומן וצופן הים בתוכו, ועיקרם אהבתי לאותו ים תיכון המלחך את חופי ארצי, מולדתי.