הטור של פריצי

שבתאי עזריאל היה מגדולי הלוחמים שמדינת ישראל חייבת להם תודה. איש אמיץ, לוחם חברתי ופורץ דרך לקידום זכויות הישראלי במובנן האזרחי: הזכות לקבל תשובה מפקיד, הזכות שמנגנון המדינה לא ידרוס אותך, הזכות ששופט יאזין לך ולא יתנהג כליצן, הזכות שפרקליטות המדינה תייצג (ותקיים) את החוק ועוד. הצלחתו להביא לביטול מס רכוש הביאה לפרסומו ונרשמה לדורות. בזמנו המדינה הטילה עליך מס בגלל שאתה מחזיק במגרש ריק שאינך בונה עליו, וזאת בשעה שהמדינה היא שסירבה לתת לך היתר בנייה. גדול, לא? שבתאי נאבק נגד הגזל הזה וניצח, וחסך לציבור עשרות מיליארדי שקלים מיסוי. אבל אל תדאגו: הם יקחו מכם הכל בדרכים אחרות. יאיר לפיד כבר העלה המע"מ בעוד אחוז ולקח מכם הכל בחזרה, ומחליפו משה כחלון עוד הוסיף לזה תוספת אחוזים במס על רכישת דירות. וכי איך אתם חושבים הם מגיעים בשירות הציבורי לפנסיות של 70,000 ש"ח לחודש? שבתאי לא היה תמים, ובכל זאת האמין שזה אפשרי. שאפשר לנצח את המנגנון ולטהר (חלק מ) השחיתות הציבורית. הוא ידע שהוא שקוע בזה כיוון ש"כולנו קצת שרוטים", אבל השריטות וגם הצלקות לא היו תחליף להתמדה ולנכונות ולעבודה סיזיפית קשה מול הציניות, תרבות השקר, שיטות ההונאה ותשובות המירמה שמאפיינות את השלטון הפקידותי שלנו. שבתאי נפטר השבוע במפתיע. הידיעה צרבה את הלב, פערה חלל גדול והטילה תוגה: מסתבר שגם לוחמים ותיקים מתים ונמוגים, ולא ראיתי ברשימות הלידה של השבוע שנולדו לו מחליפים. אולי כי אפילו הגנים שלנו כבר איבדו את האמון שיש לדברים תקווה. עצב קטן נוסף כשאתה נזכר באתר שהוא הקים, שהחומרים והתחקירים בו עשויים בקפידה איכותית ולעומק, ומספרים סיפורי אמת מחרידים על המתרחש כאן, ואתה יודע שעוד מעט יעלה אבק האינטרנט על האתר שאין לו בעלים וממשיך, ושמי שצוחקים עכשיו בפה מלא בדרכם לארוחת הצהריים שלהם, כל אותם פקידים שמוראו סר כעת מעליהם, יודעים שכל מה שיקרה להם מעכשיו, לכל היותר, זה שאיזה דוח מבקר המדינה משעמם אולי יזכיר אותם בעוד כמה שנים, אחרי שהם כבר יעשו לביתם ולילדיהם עוד כמה בתים. על חשבונכם, כמובן. תודה, שבתאי. נעמת לי מאוד. חסרת לי מאוד. לכתך בשלום לשדות המנוחה הנצחית.

ארה"ב הייתה ראשונה. אח"כ הצטרפו אליה 28 מדינות אירופה באזהרה. ישראל מתכננת להרוס את מגורי כמה עשרות פלשתינים המתגוררים בסוסיא, מקום בו הם גרים שנים ארוכות, שאז הוקמה בו התנחלות ואזור מגוריהם הוכרז כאתר ארכיאולוגי שגם הועבר לניהול המתנחלים. מעניין מי בישראל סולק אי-פעם מביתו כיוון שהכריזו עליו כאתר ארכיאולוגי, לא קיבל כל פיצוי או מקום מגורים חלופי ואז שעה שהעבירו את ביתו לידי אחרים, הוא גם גורש לחלוטין מהסביבה. תחושת העוול הזה צורבת ומקוממת, אבל אנו כנראה התרגלנו שמותר ואפשר לעשות לאחרים מעשים בלתי הגונים. העניין הוא שסוסיא הולכת ומתפרסמת בעולם. פחות מ-100 איש גרים שם, אבל רבע עולם כבר מכיר אותם ואת הסיפור. כל שהם מבקשים הוא שיינתן להם להישאר בשטח, בבתים שהם בנו ליד האתר ממנו סולקו, ואילו ישראל מתעקשת להורסם. אלא שהתושבים הפיצו את הסיפור בעולם, יותר ויותר אנשים באירופה ובצפון אמריקה מתעניינים בו, והדבר משמש דלק מזין ותזכורת לאירופה לאכוף את החלטותיה שקבעו שחובה מעכשיו לסמן מוצרי התנחלויות. וכאן ישראל תפסיד. בישראל החוק אוסר להחרים מוצרי התנחלויות, אבל באירופה מותר. וחרם זה כמו כללי כשרות: לא רק בשר החזיר עצמו פסול, אלא גם מוצרי מפעל שמשתמש בשומן מן החי אסור, כי אולי המפעל משתמש בשומן חזיר. אפילו שימוש בג'לטין רגיל (שמשתמשים בו בכמות שהיא בערך מאית האחוז במוצר) הספיק בזמנו בשביל להטריף לחברת שטראוס את מוצרי החלב שלה. בבקשה, חכמי וגאוני סוסיא: סלקו 100 איש ותעוררו את אירופה ותראו מה יהיה לנו עם מוצרי התנחלות. די יהיה בטענה שיש במשלוח פרחים מישראל שני גבעולים מהשטחים, וכל משלוחי הפרחים הישראלים יוחזרו מכל שווקי אירופה שיינעלו בפנינו לייצוא. אם חרם כלכלי עולמי הכניע והוריד על ברכיה את אירן העיקשת, אותנו הוא ירסק. סוסיא שווה זאת? זה פתאום אינטרס לאומי עליון לסלק 100 איש בתירוץ שאין לבתיהם במדבר רשיונות בנייה כדין (ומאימתי פלשתיני מקבל אצלנו רשיון בנייה?). או ששוב מישהו נכנס לקריז משיחי ולכן הוא לא קורא את התמונה ולא מבין את הכתובת? כי הכתובת ברורה. ייתכן שבתי תושבי סוסיא הערבית ייהרסו והתושבים יסולקו. אבל הם יחזרו, ויתעקשו ויחזרו, כי באמת אין להם לאן ללכת. ובינתיים יום אחד הרבה מאוד התנחלויות יגלו שגם מפעלים ישראלים אינם קונים מהן מוצרים, שמפעלים עוזבים את השטחים ומתמקמים בתוך הקו הירוק (סודה סטרים כבר עשתה זאת מזמן), כי יש מעט מאוד תעשיות רציניות שמבודדות כיום מהעולם בהשקעות ושותפויות ובייבוא ובייצוא. נכון שהיום החרם עוד לא משמעותי, אבל נראה שסוסיא (וחכמיה) תתרום לו חלק ותעורר אותו מהשלווה. 28 מדינות אירופה כבר נזכרו בזה השבוע, תודות ללוחמים לגירוש סוסיא ותושביה. וכמו שזה נראה, אנו עוד ניזכר בהם בעתיד.

אדם הגיש בקשה לביהמ"ש. הבקשה הייתה כתובה על פני 24 עמודים והנספחים שצורפו לבקשה הכילו 58 עמודים. 3 דקות לאחר שהגיש בקשתו לשופטת כבר התקבלה אצלו תשובתה והחלטתה, לדחות את בקשתו. האיש התלונן בפני נציב קבילות השופטים וטען ששום אדם, גם לא שופט, לא מסוגל לקרוא 82 עמודים בתוך 3 דקות. הנציב, השופט בדימוס ריבלין, פנה לשופטת לתגובה וזו טענה כי היא קוראת חומרים בקצב מהיר מאוד, וכי נסיונה הרב כרשמת, טרם מונתה לשופטת, יחד עם בקיאותה עכשיו כשופטת, מאפשרים לה קריאה מהירה ויעילה של מסמכים משפטיים. לנציב התלונות על השופטים ריבלין לא היה כיצד לסתור את טענותיה של השופטת על יכולות הקריאה המדהימות, שלא לומר העל-אנושיות, שלה, ולכן דחה את תלונת האיש, כמקובל. עם זאת אפילו השופט ריבלין לא יכול היה להתאפק ובקוראו את תשובת השופטת על מהירות קריאתה, סיכם בדיקתו באמירה כי "הריני להניח כי כישוריה החריגים מסירים את הספקות שהועלו בידי אלוהי הזמן". ניסוח אדיב ומנומס, אבל גם ציני ועוקצני מספיק כדי לשדר מה דעתו על שופטת הספידי גונזלס הזו. ומכאן למציאות: בבתי המשפט המחוזיים מקובל שלפני דיון בערעור (וגם בדיונים אחרים) מגישים הצדדים את עיקרי הטיעון שלהם בכתובים. לא פעם מורה ביהמ"ש מראש כי הסיכומים יוגשו לו על פני לא יותר מ-7 עמודים, באות דויד בגודל 12 וברווח כפול. פעם חשבתי שזה לצורך ייעול. היום אני מבין, לפי מדד השופטת שקוראת 84 עמודים ב-3 דקות (גם לכם זה יוצא 1,680 עמודים בשעה?), שזו כנראה דרכם של השופטים לומר למערער שאנו נקדיש לקריאת טיעוניך לכל היותר כחצי דקה, ואז נחליט. ואל תצחקו, כי זה עדיין לא השיא. אזרח אחד בחיפה, ד"ר הורוביץ שמו, התבקש להגיש להרכב השופטים בעירו את סיכומיו וטיעוניו בכתב. כשהגיע למזכירות ביהמ"ש למסור את המסמך הוא גילה שבתיק ביהמ"ש כבר מצוי וקיים פסק הדין שנכתב ונחתם על-ידי השופטים שלו רבע שעה לפני שהם הורו לו וביקשו ממנו לכתוב ולסכם בפניהם את טיעוניו בכתב. לא. אלה לא אגדות. זו מערכת המשפט שלכם, וזה מה שקורה בה יום-יום. ומכיוון שאין לנו למה להשוותה בארץ, למעט למערכת השיפוט הרבנית, יש עוד מי שחושבים שזו, האזרחית, עדיין שווה משהו. אולי.