המיומנות השנייה מבין חמש, המשותפת לכל המצטיינים באשר הם, היא היכולת להחליט מה עכשיו? מה הלאה? בין אם לאחר שפעולה אשר בצעו, או ציפו להצלחתה, אכן הצליחה או השתבשה. כל אימת שמישהו עומד בפני סיטואציה כזו עליו לזכור דווקא את תפילת השלווה שחיבר ריינהולד ניבור:
אֵלִי,
תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,
אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְחִין בֵּין שְנֵיהֶם.
OK מה עכשיו, שאלה שהיא בעצם פרואקטיביות. זו המיומנות לקבל את מה שהיה, לחשוב ולהחליט איך אני ממשיך מכאן. להתמקד במה שיש, להשלים עם מה שצריך, להשפיע על מה שניתן להשפיע. להכיר בעובדה שהעבר מת. לא ניתן לחזור לאחור ולהתחיל מהתחלה, אבל אפשר להתחיל עכשיו ליצור סוף חדש לסיפור.
פרואקטיביות, מלה נרדפת למנהיגות אישית. המונח בהשראת סטיבן קובי (מחבר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיבים במיוחד"). קובי הושפע עמוקות מויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות"). הפרואקטיביות מאפשרת לנו להתקדם. לא להיתקע. הפרואקטיבי מונע מתחושה עמוקה של משימה. היא המפתח לצמיחה האישית.
נתניהו עמד לפני מספר שנים על בימת האו"ם והציג את האיור המפורסם "This is the bomb". מאז לא חדל במסע למניעת ההצטיידות של אירן בפצצה גרעינית. עכשיו, הגענו לאן שהגענו עם ההסכם בין המעצמות לאירן. כנראה שזה אינו הסכם טוב. כנראה, מפני שאנו מניחים שהאירנים יפרו אותו.
ואני מנסה להבין, האם זו אינה בדיוק הסיטואציה בה אדם צריך לגייס את התבונה כדי להבחין שאין ביכולתו לשנות את ההסכם? אבל, אם יש קמצוץ של סיכוי שאפשר יהיה לשנותו, זו תהיה התוצאה גרועה לישראל, למרבה הפרדוקס. זו כבר לא תהיה השאלה מה עכשיו? אלא מה אחר כך?
ונשאלת השאלה, האם זה לא הזמן לעשות "חישוב מחדש", לאן אנו הולכים מכאן? נתניהו הוא, ככל הנראה, אדם חכם. פוליטיקאי מבריק לכל הדעות, אך מנהיגותו - ממש לא הביאה אותנו למקום יותר טוב מהמקום בו היינו בעת שהחל את הסדרה השנייה של כהונותיו. לכן, הייתי מאוד רוצה לראות את נתניהו מפעיל שתי מיומנויות אחרות המשותפות לכל המצוינים: ראשית להיות מקורי, שני ליזום.
משפט לסיום, אין אפשרות לדעת אם החלטה המתקבלת היא נכונה. בניגוד לעבר - התפיסה יותר צנועה ומומחים מנסים לברר איך אדם מקבל החלטות, בעוד התפיסה היומרנית של איך אדם צריך לקבל החלטות חלפה בעצם מהעולם.
