1. סיפור ה"הינתקות" וחורבן היישובים היהודים בחוף הנגב (השם הנכון של "רצועת עזה". בזמן ההינתקות כבר לא היינו בעזה) מכיל נקודות מפתח היסטוריות רבות. בימים האחרונים נברתי בארכיון העיתונות, מנסה לחוות שוב את הימים ההם, לפני יותר מעשר שנים.
מבין החומרים הרבים שקראתי התעכבתי על תחילת מאי 2004. ב-2 במאי התקיים משאל מתפקדי הליכוד. המשאל נועד לסתום אחת ולתמיד את הפרצה שהרחיבו מתנגדי התוכנית בקרב אנשי מפלגתו דאז של שרון. טענו שהמפלגה נבחרה עם מצע הפוך לגמרי מחורבן יישובים יהודים, מתן "רוח גבית לטרור" והגברת "תאבון המחבלים" כפי שקבע הרמטכ"ל דאז, משה יעלון. המשאל, חשבו אנשי שרון, ינצח עבורם את הדילמה. נחזור אל המפלגה ונבקש לשנות את מצעה; מה שיאמרו - נקבל. כרגיל במחוזותינו, הסקרים ניבאו ניצחון לשרון ולתומכי ההינתקות. כרגיל, הם כשלו.
התופעה המתסכלת, שחווינו גם במערכת הבחירות האחרונה, הייתה ההתגייסות הטוטלית (ושמא: הטוטליטרית) של התקשורת הכתובה, המשודרת והמצולמת למען צד אחד בלבד. משנפל הפור ושרון הובס במשאל, החלה כתישה שיטתית ודה-לגיטימציה של המשאל. כפועל יוצא מכך דחפה התקשורת את שרון להמשיך בתוכניתו למרות הבטחותיו וההכרעה הדמוקרטית.
הימים היו ימי שלטונו ללא מיצרים של
ידיעות אחרונות על דעת הקהל. אבל גם
מעריב ו
הארץ כמובן, ושלושת ערוצי הטלוויזיה וגם רשת ב' ו
גלי צה"ל. יד כולם הייתה במעל ההשתקה, ההגחכה והטרלול של קהילת חקלאים ישרת דרך וסלילת הדרך בפני שרון לדרוס את ציבור בוחריו.
2. הנה מעט מהקולות של ראשית מאי 2004 בחסות העיתון שפעם הייתה לו מדינה עד שהחליט לפרק אותה. ביום המשאל התגייס העיתון לשכנע את בוחרי הליכוד להצביע בעד. במאמר המערכת התפייט
סבר פלוצקר על שרון כבן דמותו של בן-גוריון (או לנין): "בגיל הזקנה, לבן שיער, אחוז חרדות, הגיע שרון, מאחרוני דור הנפילים של תקומת ישראל, למסקנה שטעה... ניתן רק לשער באילו ייסורי נפש התייסר שרון עד שהפנים את התגלית על הנזקים שגורם הכיבוש ועל ההכרח שבנסיגה". עוד כתב פלוצקר: "בהצבעתם נגד תוכנית שרון... הם מצילים רק את אשליותיהם - אשליות שאבד עליהן כלח, שדינן להתנפץ מול סלע המציאות. זה הסלע ש
אריאל שרון, בידיים רועדות של איכר קשיש, מנסה להסיר מדרכה של ישראל...". הוא חתם במכתם המופתי: "כדי שהציונות תנצח, צריכה ההינתקות לנצח". בערב, התברר שמשאל המתפקדים הכריע נגד התוכנית. התוצאה הורתה על כ-60 אחוזים למתנגדים ו-40 לתומכים.
למחרת כתב
נחום ברנע בחזית העיתון על "הזנב והכלב": "כאשר הרוב מדיר את רגליו מהקלפי, המיעוט חוגג. הזנב מכשכש בכלב... ה
מתנחלים... החליטו במקום הליכודניקים...". זוכרים? התירוץ הקבוע של השמאל. כולם קיצוניים בליכוד, מתנחלים, פייגלינים.
ליד ברנע, הפליאה
סימה קדמון בכותרת "הליכוד נגד העם": "אריאל שרון מתעורר הבוקר למציאות חדשה: הוא ר"מ ללא מפלגה...". אחריה אצה
נחמה דואק להוציא עבורנו את הערמונים מהכפור השכלי שלקינו בו: "הליכוד התנתק משרון... ליכוד ימני, קיצוני ודתי. מי שניצח אותו היו הפייגלינים, שהם הליכודניקים שנותנים את הטון הקולני במרכז, ותושבי יש"ע... למרות שהם מהווים רק ארבעה אחוזים מקרב מתפקדי הליכוד...". כמובן שדואק כתבה מהרהורי לבה ועיתונה, שכן בין המצביעים נגד התוכנית היה, למשל, נשיא המדינה דהיום, רובי ריבלין ודומים לו.
ביום שלמחרת (4 במאי) החל "ידיעות" במסע תעמולה מקיף לתת לגיטימציה לשרון להפר את ההכרעה הדמוקרטית שהתחייב לכבדה. הכותרת הראשית: "סקר ידיעות: רוב הציבור רוצה הינתקות. תוכנית שרון: מיני-הינתקות". למחרת: "שרון: שר שלא יתמוך - יוחלף... אני נחוש להעביר ההינתקות בממשלה...".
איתן הבר כתב במאמר המערכת: "...רבינוביץ משדרות או בוסקילה מדימונה שהטילו השבוע פתק צהבהב קטן לקלפי במסגרת המשאל בסניף המקומי, לא ידעו כנראה להעריך נכון את גלי הניפוץ של הפתק". לא "מעריכים נכון" שם בערי הפיתוח; הם זקוקים להבר שהוסיף: "הצבעת הליכוד מעוותת את פני המציאות". מה באנו בטענות לענת וקסמן וחבריה על תגובתם לתוצאות הבחירות? היה להם ממי ללמוד.
הבר הפליג ודיבר על "פצצה מתקתקת" בפוליטיקה הישראלית: "מיעוט - אחוז אחד מכלל אזרחי ישראל - כופה דעתו על מיליונים". כך מייצרים דה-לגיטימציה למצביעים ומכשירים הדרך להונאה פוליטית. זוכרים את קדימה, בלון שהתרוקן לאחרונה בקול דממה דקה. לאחר אותו משאל מתפקדים, קרא "ידיעות" להקמתה של המפלגה הזאת, שתגנוב דעתו של הציבור. שימו לב: "זוהי, אולי, השעה לכינונם של כוחות פוליטיים חדשים שיקומו מאפר המפלגות הנוכחיות: הרבה מהליכוד, כל העבודה, כל שינוי, חלק גדול ממרץ-יחד, וכל אלה מול היותר קיצוניים... סדר יום השואף למרכז". כל הביטויים השקריים שנטחנו עד דק במערכה האחרונה: "מרכז", "קיצוניים", "פייגלינים", "ימין משיחי" וכדומה.
3. למעט כלי תקשורת מגזריים, בכל אותה תקופה הרת גורל לא היה כלי תקשורת מרכזי אחד שתמך במתנגדי הנסיגה. בתום היום הראשון ליישום הגירוש, כתב עורך "ידיעות" דאז,
רפי גינת, בחזית העיתון: "לא מצאתי גבורה אצל המתנחלים שפרטו את כאבם למילים מכוערות... מידה גדולה של תיאטרליות ושל זיוף... הצגה שהכינו למצלמות, אפילו הכאב שלהם נראה כבר משוחק, לא אמין". מר כלבוטק יודע להבחין מהו כאב אמיתי ומהו זיוף. עוד כתב: "הכאב השקט שניבט מעיניהם של החיילים חנק לנו את הגרון הרבה יותר מהכאב הצורח של משיחי הכתום". וזו דוגמה אחת מרבות לדמוניזציה של המתיישבים שדמותם הושחתה אז לבלי היכר תוך הפחדת הציבור בחזיונות אימה שיקרו במהלך הגירוש. דבר מאיומים אלה לא אירע.
לא ההשלכות הביטחוניות הרות הגורל עמדו במוקד השיח התקשורתי, ולא הדמוקרטיה ויכולתה לבצע החלטות - המתנחלים עצמם הוקעו על המוקד, מתוך רצון לקעקע את בשורתם החלוצית. גם אם היישובים נחרבו, זה לא הצליח. המתנחלים התגלו כאחראיים יותר מרודפיהם. ערב תשעה באב תשע"ה, החברה הישראלית זקוקה גם לחלוצים, אנשי עמל אידיאליסטים הדבקים באדמת הארץ. העשור האחרון - על כשלון ה"הינתקות", המלחמות הרבות שבאו בעטיה והתהפוכות הגיאופוליטיות באזורנו - לימד, שהיישובים בגב ההר הם חגורת המגן הביטחונית והמוסרית שלנו.
