מאז ומתמיד ידענו הפסדים כבדים ומבישים ואף על-פי כן אנחנו כאן, על המפה האולימפית, ממש כפי שטל ברודי ביטא את הדברים האלה בהיכל הספורט. אם היינו ניצבים, אני ואתה, על גבעת התחמושת ממש לפני 1945 שנה, סוקרים בעיניים כבות את תימרות העשן העולות מהר-הבית, את שיירות העבדים הרצוצים העושות דרכן – בניגוד לדעתו המלומדת של פרופסור זנד – אל הגולה הדוויה, מה היינו חושבים לעצמנו, מה היינו אומרים זה לזה בתוך מסכת הייאוש הכבד?
היינו אומרים – אסון כבד, מחלחל ומשבית. היינו חושבים - העם היהודי נמוג ומתפוגג (גוג ומגוג) כמו העשן השחור והסמיך המסתלסל לאיטו מעל איי חורבות בית המקדש. היינו אומרים שהניסיון היהודי תם לעד והעולם דחה את האיבר הזר שהושתל בו בכוח הזרוע בין הרגלים. היינו אומרים, אין בנמצא אנטיביוטיקה שתחבר את עולם האקרובטיקה לחלום הציוני שהתפזם גם על נהרות בבל. הנה, לאורך הדרך צועדים לפי החוק לגיונות הגאווה של הצבא הרומי המפואר ובצדי הדרך, שנינו, אני ואתה, לוחשים זה לזה, "ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים. כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר". זה הר-סיני, למי שלא טעם עדין מכוס התרעלה.
מישהו היה מעלה אז על דעתו, הזוי ככל שיהיה, כי בעוד אלף שנה, וגם בעוד 1945 שנה, יהיו בעולם יהודים, יהיה עם יהודי, יהיה תנ"ך? והיכן יצעדו לגיונות האבק של הרומאים? היכן מפוזרת ובכמה מוזאונים - האימפריה האדירה של העולם הרומי? כן, גבירותי ורבותי, אנחנו המפסידים הגדולים של ההיסטוריה – עדין פה וההיסטוריה המאכלסת את הגנזכים, בתי-הנכים והנכות, היא על חשבוננו.
אלפים שנה ארוכות למדנו לכופף את הראש, לקבל את דין התנועה הקינטית המאיימת של דמוקלס מעל ראשנו, לחטוף בחישוק שפתים בעיטה בתחת וכמה פוגרומים בהתקפה מתפרצת אל הסל שלנו. הפוגרומים נמסו ויצאו מאופנה לטובת סמים וטנקים בשיטת TAKE-AWAY. השכרות נותרה קלסית כשהייתה אבל אנחנו הקמנו בינתיים מדינה. הייתם מאמינים? ועכשיו יש ביננו יהודים לאומיים הטוענים שהגיע גם הזמן להפסיק עם הספירה הנוצרית ולהתחיל את היהודית, העברית. מי היה מאמין?
כל עוד חטפנו על הראש, התיישבנו על המדרכה המעופשת ובכינו על נהרות הדנובה, הוולגה, הריין, הפו ושם בבבל – הגויים צייצו בהנאה, קרצו עין לעצמם בחשיבות והמשיכו לטלטל את הארנק שלנו בכיס שלהם. זה היה הרגל, זה היה מנהג, זה היה החוק ולכן לא יגונה, למרות שהסב לנו יגון. אנחנו היינו כל ארגוני זכויות האדם ואזרח העולמיים תחת טלית אחת. כל השאר מנגד היה עולם מתקדם, תרבותי ושגיא-נאור לגמרי.
צדקת הדרך צברנו הפסדים ללא עורף והמשכנו ללכת בתוך הסופה. השלג נשר על גופותינו המושלכות אל מפתן הבתים עם הכלבים. בבוקר יצא המשחית, השוחט שחט – והכל נמס בהדרגה אל אביב עמים נפלא, ללא ועדות חקירה. השמים שנפתחו מעלינו בהר סיני – לא נסגרו מעולם. המשכנו לטפס ולעלות במעלות קדושים, והגויים המשיכו לחטוב אותנו כעצי יער, לבנות את העולם ולחמם אותו באהבה. לפעמים הם התעצלו והתפנקו קצת, הניחו לנו לחצות את הרחוב הבוצי, בתוך ערימות האשפה, ללא סטירה משמעותית. כן, לעתים הם התקשו להרים יד וחסכו שבט. החינוך בעולם הגויי הפך סנטימנטלי. בהר סיני לא רק השמים נפתחו אלא גם כמה תיקים כבדים שנתפרו בחוט עבה ולא נסגרו עד היום. אנחנו, אם אתם רוצים או לא, עדין בעיבורו של הליך גירושין ממושך. ישבה בדד, עדין לבדד ישכון, אבל עם כל הסימפטומים של 'אישה מוכה' כהלכה ובהתאם לחוק של איחוד אירופי מתקדם. כמה מאתנו, שישבו בגלות ארוכה, סובלים מסינדרום שתוק-הולם ממש פה בירושלים הבנויה שחומות שתיקה סביב לה.
היהדות נשגבה בעיני הגויים והם מעריצים את שיעורי הריבית שגבתה לאורך דורות בשם הכנסייה. היהדות היא רעיון של ואהבת לרעך כמוך שיש להתבשם בו. כמה נביאים גדולים שלנו סירסו את הזאבים כדי שיגורו על הירח עם ענני כבשים.
אז מה הוביל את המפסידנים הגדולים הנצחיים של העבר אל עתיד מזהיר בארץ אבותיהם? רדיפת האמת וצדקת הדרך. זו בליטה קטנה בקיבה (GPS) שמעכלת כל תחושה של הגיון, לכאורה. הראש חוטף חבטות מידיו הקשות של הגוי, הרגלים רועדות... אבל תחושת 'צדקת-הדרך' מעוררת בחילה כמו טיפת ולריאן כשמתמוטט עליך צום יום כיפור והנשמה כמעט פורחת.
עכשיו התהפך הכל והפכנו ממפסידנים כרוניים למצליחנים מובהקים. יש מדינה והיא פורחת – אבל הפסדנו את תחושת הצדק המחורבן שפיעמה בתוכנו כמו משקע של עופרת מופקרת, נחום-תקום. צדקת הדרך המחליאה – שלחנו אותה בשמנו לאותה סמטה להיבעט כהלכה ואנחנו צועדים במרץ, לגיונות הגאווה, בשדרה המרכזית של העולם כיאה למנצחים מפוארים עם מצנחי זהב. בעוד ערפאת רוצח בניקיון כפיו, מתריס כלפינו במרץ מנהיג ממנהיגי תנועת העבודה שהקימה את המדינה המנצחת 'יש מאין': נכון, אנחנו נתנו להם רובים באוסלו, אבל אתם נתתם להם את המוטיבציה'...
יש המבינים, כלאחר יד, כי אם היה גורלו של עם ישראל נתון באמת, בכל רגע נתון, לשרירות ליבו של איזה גוי שתלטן שקם על העולם מתוך סיבי קנאביס מדיני והוא הנייס-גאי התורני בפיצוציות, היינו שטים עכשיו על הירח בלי פרוטה, אם בכלל היינו קיימים בשרירות ליבם של העמים סביבנו. אבל מה, כנראה שהאבולוציה בכל זאת עובדת לטובתנו האנכרוניסטית והיא אגואיסטית, כהת-חושים ומטומטמת למכביר כשמדובר ביוצאי הר-סיני.
