רק שישה ימים מפרידים בין תשעה באב לט"ו באב. אם בוחנים את מהותם של שני הימים, אפשר לראות שט"ו באב הוא למעשה התיקון של תשעה באב. בתשעה באב חרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם ומחלוקות בין שדרות העם. לעומת יום הפילוג והשנאה, ט"ו באב הוא יום של חיבור בין חלקי העם.
ר' צדוק הכהן בספרו פרי צדיק מבאר כי בזמן בית המקדש היו חוגגים במשך שבעה ימים מט' באב ועד ט"ו באב. סיבה לחגיגה זו נבעה מההקבלה לימי האבל. כשם שבחורבן אמר הקב"ה: "והפכתי חגכם לאבל" (עמוס ח', י'), כך גם בבניין הופכים שבעת ימי האבלות לימי שמחה. ראיה לכך מדברי הנביא זכריה: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה ח', י"ט).
ט"ו באב הוא אחד מן המועדים הנזכרים פחות ואפילו בימינו אינו נחגג כשאר החגים. המשנה במסכת תענית בפרק הרביעי מפרטת את כל האירועים שחלו בימי השנה היהודית, כולל המועדים, ואינה מדלגת על חמישה עשר באב, וכך נאמר: " אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (כ"ו, ב'). המשנה מבהירה שם את הטעם לט"ו באב: "שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו...וחולות בכרמים ומה היו אומרות? בחור! שא נא עיניך, וראה מה אתה בורר לך..." (ל', ב'). לגמרא קשה ההשוואה בין יום הכיפורים יום גזר הדין לעם ישראל, לט"ו באב מהימים השמחים יותר לעם ישראל.
בספר "רסיסי לילה" לר' צדוק הכהן מבואר שבזמן שבית המקדש היה קיים הרגישו הכול שאין היצר הרע שולט בהם, שנאמר במסכת יומא: "דלית ליה ליצר הרע לאסטוני ביום הכיפורים" (כ"א, א'). לכן בזמן המקדש לא היה נראה צאת בנות ירושלים לכרמים כדבר של פריצות. זו גם יכולה להיות ההשוואה שבין יום הכיפורים לט"ו באב שבשניהם אין רשות ליצר הרע להרע לעם ישראל.
מחילה וכפרה מחד-גיסא יש המוצאים הקשר מלוח השנה היהודי שיש בין שני הימים האלו הקבלה נוספת. שבוע לפני יום הכיפורים נקבע צום גדליה בג' תשרי, וצום תשעה באב לפני ט"ו באב, להראות פעם נוספת שהתיקון של צום גדליה יום בו נהרג אחד מגדולי הדור על שנאת חינם בא יום הכיפורים לתקן כפי שט"ו באב מתקן את תשעה באב.
מאידך-גיסא יש הרואים הקשר מלוח השנה היהודי בסמיכות התאריכים כפי המובא במהרש"א במסכת בכורות דף ח', א' . כמו שכ"א ימים שמראש השנה עד הושענה רבה תולדתם ליבון, עוון וכפרה עליהן, כן גם כ"א ימי הפורענות מי"ז תמוז עד תשעה באב תולדתם ליבון עוונות, כי הצרות וייסורין מכפרים כמו שאמרו הגלות מכפרת. בא יום ט"ו באב לתקן שלושת שבועות אלו.
ניתן אם-כן לראות שהמשותף לט"ו באב וליום הכיפורים שהם ימי התקרבות ותיקון, ימי סליחה, מחילה וכפרה. משמעותם של דברים, לאחר שנסלח לכל עדת ישראל, העם יכול להתקרב לקב"ה. יום מיוחד זה שבו נסלח להם על חטא העגל ובו הקב"ה שב לתת להם את התורה ולהנחותם בהתאם. יום כיפור הוא הדוגמה לכך שאופיו של היום איננו רק זיכרון היסטורי לכפרה שהייתה, אלא מהות השיבה בכל שנה ושנה בהתחברות המחודשת של עם ישראל לאביו שבשמים. בדומה ליום הכיפורים גם ט"ו באב הוא ביטוי לשיבה למצב המתוקן על-רקע הריחוק שהיה קיים. בט"ו באב חלה התקרבות מחודשת והחזרת המצב לקדמותו התקינה.
על אפיון זה של ט"ו באב ויום הכיפורים כימי התקרבות עמד על כך בעל "התורת אמת" בדרשתו לט"ו באב: "כי עיקר השמחה ביום הכיפורים הוא על שנתרצה הקב"ה לישראל... וכשנתרצה להם הקב"ה בנתינת הלוחות השניים, הופיע בלבבם התחדשות הדבקות אל הקדושה כמקדם. וזה עיקר השמחה והיום טוב. ולזה רמזו ז"ל בטעמם על ט"ו באב גם-כן העניין הזה, שמה שהיה נראה מקודם לריחוק גדול, כשנתקרבו אחר-כך ראו כי לא נתרחקו מעולם".
הבה נקווה שיום ט"ו באב יום של התרת השבטים לבא זה עם זה, יביא בימים אלו להסרת מחיצות, לחיבור ולהבנה בין חלקי העם.
