מאמרו של עמי דור און, "פצצת זמן: הטרור האישי", מנסה להלך עלינו אימים וטוען שהרוב היהודי מאוים ע"י המיעוט הערבי בישראל וכי רק מרכיבים של כניעה יהודית לאיומים ערביים מפורשים או מרומזים עשויים למנוע אפוקליפסה של טרור. אני כופר בגישה זו מכל וכל. אין גישה יותר הרסנית ממנה, ואין מעשה נואל יותר שישראל יכולה לעשות, אם אכן תתפתח מגמה של טרור מצד ערביי ישראל בתוכה.
לטעמי, מאמרו של דור און רצוף טיעונים חד-צדדיים או שגויים בגנות התנהלות המדינה מול אזרחיה הערבים דווקא. זהו נסיון מלאכותי ונואל ליצור דימוי של אפוקליפסה בדרך בבחינת יש מאין. התייחסותי לדברים נובעת בעיקר מהעובדה שהוא אינו יחיד בחשיבה מסוג זה ובהערכה שגויה של המציאות. על כן חייבים לאזן את הדברים ולעגנם בשדה הריאליה.
יחסי ערבים יהודים בא"י אינם תולדה של אירועי השנים האחרונות ומי שמחפש להם תשובה פשטנית בתקציבים ורשיונות, עושה לעצמו חיים קלים מדי. היחסים הם תולדה של אי-הסכמה בסיסית בין הציונות לשאיפות הערביות לשליטה מלאה ומוחלטת על המזרח התיכון, ללא מדינה יהודית וככל שאפשר גם ללא יהודים.
ניגודים אלה הובילו למאבק ממושך ולעימותים אלימים לא מעטים והם עשויים לחולל עימותים נוספים. ערבים בא"י, לרבות אלה המכונים אזרחים ישראלים, בוחרים לאחרונה לאמץ את הגישה האנטי-ישראלית הרווחת בחוגים איסלאמיים קיצוניים בעולם הערבי, להתרחק מהכרה והשלמה עם היותה של ישראל מדינת לאום יהודית ולהתלות בנימוקים שונים ומשונים בכדי להצדיק מגמה זו.
ישראל חייבת להבהיר מעבר לכל ספק שבעניין זה אין ולא תהיה פשרה. לכן, עם פתרון מהיר של בעיית הרשיונות וגם עם פתרון פחות מהיר, ההתפתחות הפנימית בישראל תהיה תלויה בהתנהגות המיעוט הערבי יותר משתהיה תלויה במעשים של ממשלת ישראל; כי אין קשר אמיתי בין השנים.
מי שמדבר על אפוקליפסה או על התפוצצות של טרור מבית, מוטב יתבונן בעבר ויסיק ממנו אי-אלו מסקנות מועילות. טרור עשוי להתחיל כפעילות ספורדית אבל יכול להסתיים די מהר במלחמה מקיפה. בפעילות טרור ניתן ללחום באמצעות טרור נגדי וגם באמצעות עקירת הטרור מן השורש בהיקף נרחב ויסודי. זכורים לכולנו פיצוץ גדול אחד במלחמת השחרור, ופיצוץ גדול שני במלחמת ששת הימים - כיצד התחילו וכיצד הסתיימו. לא פחות זכורים מספר פיצוצים מצומצמים יותר, ובכללם מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה. דומני שאין ליוזמי ומחוללי פיצוצים אלה במה להתפאר.
לעצם הטיעונים המרכזיים שעולים במאמרו של דור-און:
- חיים תחת ממשל צבאי - אלה נבעו מחוסר אמון בערבים ובמנהיגותם על-רקע מלחמת השחרור ומאורעות הטרור שקדמו לה. האם יש כאן מישהו שחותר לחזור לשם?
- מול ה"המיה" הערבית, קיימת גם "המיה" יהודית, שהיא תוצאה של חוסר אמון גובר והולך במנהיגות ערביי ישראל ובחלק מהאזרחים הערבים, וברצונם לחיים משותפים במדינה יהודית. חוסר אמון זה מסוכן הרבה יותר מהאיום הערבי, משום שיוביל, אם ימשך ויגבר, לחוסר סבלנות וסובלנות.
- טיעוני התקציבים הם כסות נוחה להסתיר מאחוריה את האמת שעליה עמדנו כבר קודם. בעיירות פיתוח רבות ובפרברי ערים מרכזיות למדי, המציאות היהודית אינה שונה מהמציאות הערבית. אולי ניתן לטעון שהניהול הציבורי שלנו לוקה, אבל בוודאי לא לאפליה מגזרית. ומי שמלבה טיעונים שקריים, אינו חותר להסדרה אלא להקצנה.
- ההתנהלות הכלכלית של המגזר הערבי טעונה טיפוח. אבל העובדה שהם עצמם אינם יכולים לעזור לעצמם או אינם רוצים בכך, אינה אשמת "היהודים", היא אשמתם. יש מספיק דוגמאות ליחידים וליוזמות מוצלחים גם במגזר הערבי - כאשר יש רצון טוב.
- אפליות שונות במגזר היהודי קיימות בפלח גדול בהרבה מ-20% מהאוכלוסייה. אפליה טעונה תיקון לא שבירת כלים.
- מדינת ישראל היא מדינה חולת-ביורוקרטיה. זו אחת הצרות המשילותיות החמורות ביותר שלה, אבל היא אינה מוטת-ערבים. יהודים שסבלו מביורוקרטיה ברשיונות בניה ובנושאים רבים אחרים, פעלו נגדה בדרכים חוקיות בכנסת, בבתי-משפט, בהפגנות ובתקשורת. הערבים העדיפו לוותר על הדרכים הלגיטימיות וגילו נטייה מובהקת להפר את החוק, להשתלט בכוח על אדמות לא להם ולהפגין נגד המדינה וריבונותה. את אלה צריך להפסיק.
- סיסמאות על שוויון ואחווה הן סיסמאות בלבד אם הן אינן מושתתות על הדדיות. כל עוד מחפשים הערבים דרך לשנות את אופיה של המדינה היהודית וכל עוד הם מסרבים להיות אזרחים שווי-חובות, גם שאלת היותם אזרחים שווי-זכויות אינה יכולה להיות מובטחת; הדמוקרטיה אינה דרך חד-סיטרית. היא מושתתת על אמנה חברתית של קח ותן - שני הדברים גם יחד. רק לכאורה אין קשר בין הדברים וכל אחד עומד לעצמו. במציאות יש גם יש קשר הדוק ביניהם והקצנה ברחוב הערבי רק תחזק קשר זה.
- אינני יודע אם אחרנו את המועד או לא. אם יגבר השכל הישר, לא רק שלא אחרנו את המועד, אלא איננו נמצאים כלל על מסלול ההתנגשות שמתאר דור און. הדבר אינו תלוי רק ביהודים, הוא תלוי הרבה יותר בערבים. לשלום דרושים שני צדדים, למלחמה די בצד אחד ולמעשה אפילו בחלק לא גדול של הצד המטפח אשליות באמצעות עימותים אלימים.מבחינת היהודים ביורוקרטיה ואפליה הן מחלות חברתיות-שלטוניות-ניהוליות טעונות טיפול. בעוד שאצל חלק מהערבים הן מקבלות צביון של מסד להסתה לאומנית, שאותו אסור לקבל בשום אופן.
- אינני רואה שום טעם או מעשה בר-תועלת בנסיון לספק לקיצונים שבין ערביי ישראל הנמקות או צידוקים למדיניות אנטי-ישראלית. אינני מקבל טיעונים שגויים אצלנו ואצל הערבים שגורסים שיש "להבין" אותם או "לרחם" עליהם. במסגרת של חיים משותפים ונסיון משותף לפתור בעיות, יש אולי מקום במקרים חריגים גם לכך. במסגרת של איומים לשימוש בכוח, התפוצצויות אלימות או טרור - יש בראש וראשונה צורך לבנות הרתעה אפקטיבית, ולהערך להפעילה ביעילות אם נועמד במבחן.
לסיכום: יש מקום ליוזמות ממשלתיות לתיקון בעיות במגזר הערבי, אבל לא מפני שהם רוטנים או מאיימים באלימות, ואנו נבהלים מכך. יש מקום מפני שאנו בעלי הבית במדינת ישראל, וההגינות האזרחית מחייבת. אבל הגינות אזרחית, גם היא דו-סיטרית.
