רגליים על הקרקע

לא צריכים להיות מופתעים מה"עליהום" על איילת שקד בשל הצעתה להקים בית משפט שידון בתביעות קרקע הנוגעות ליהודה ולשומרון. חודשיים בלבד הספיקו לפתח אצל אי-אלו גורמים תגובה פבלובית לכל דבר ששקד תגיד, תעשה או תציע ושיהיה לו ניחוח פוליטי. ככלות הכל, למה לדון לגופו של עניין כאשר אפשר לתקוף לגופו של אדם? המצב החוקי הנוכחי הוא-הוא הבלתי-נורמלי. כאשר פלשתיני טוען שנלקחה ממנו קרקע ביהודה ובשומרון, בית המשפט העליון (בשבתו כבג"ץ) הוא אשר דן בעניין. זאת, למרות שמדובר בסכסוך ממוני שגרתי לגמרי, שבכל מקרה אחר היה מתחיל בבית משפט השלום (אם הוא בין שני פרטים) או בבית המשפט המחוזי (אם אחד הצדדים הוא רשות ציבורית). לפלשתינים, ולהם בלבד, יש כביש מהיר לבית המשפט העליון. הדבר נוגד את אחד מעקרונות היסוד של מערכת המשפט אצלנו ובכל מדינה מתוקנת: קיומן של שתי ערכאות ואפשרות לערער על החלטתה של הראשונה בפני השנייה. וחשוב להדגיש, שמניעת אפשרות הערעור אינה רק נחלתם של המדינה והמתנחלים, אלא גם של הפלשתינים. אם העתירה נדחית - זהו סוף פסוק לגבי העותר. יש בכך עיוות, ובכלל לא משנה מיהו הצד הזוכה ומיהו הצד המפסיד. יתרה מזאת: במצב הקיים, ההכרעות מתקבלות בידי ערכאה שאינה שומעת עדים אלא רק בוחנת תצהירים וטיעונים משפטיים, ולפעמים גם מסמכים. התנהלות כזאת נכונה לערכאת ערעור, אבל היא בלתי סבירה בעליל לערכאה שביסודו של דבר היא הערכאה המבררת. הדבר דומה למצב בו בית משפט השלום יכריע בהליך פלילי בלי לשמוע עדים. אבסורד? אכן, אבל זה בדיוק אותו הדבר. צריך להבדיל בנקודה זו בין הבג"צים הרגילים לבין אלו העוסקים בקרקעות ביהודה ובשומרון. בדרך כלל, בג"ץ עוסק בשאלות של חוקתיות ופרשנות משפטית, כאשר אין מחלוקת על העובדות. למשל: היה ברור שתלמידי ישיבות לא מתגייסים לצה"ל, והשאלה הייתה האם זה חוקתי. היה ברור שיש שימוע בנושא הגז הטבעי, והשאלה הייתה האם הוא תקין. וכך הלאה - מעשה של יום ביומו. לעומת זאת, בנושא הקרקעות השאלות הן לעיתים קרובות עובדתיות: של מי הקרקע? מי תפס אותה ומתי? מה נבנה עליה ובידי מי? בג"ץ אינו המקום המתאים להכריע בשאלות כאלו. ייתכן שהחוק הבינלאומי הוא המחייב שבג"ץ ידון בנושא, בשל המורכבות הנוגעת להחזקתה של ישראל ביהודה ושומרון. אבל החוק הבינלאומי, כמו כל חוק, נתון לפרשנות; והראיה, שהשופט העליון בדימוס אדמונד לוי סבר שניתן להעביר את הדיון מבית המשפט העליון לערכאה אחרת. מה עוד, שכאמור הקמת ערכאה נוספת לא תחסום את דרכו של איש לבית המשפט העליון, שכן הערעור אליו יהיה בזכות ולא ברשות. בקיצור: כאשר בוחנים את השאלה לגופה, חייבים להגיע למסקנה ששקד לכל הפחות לא מדברת שטויות, ואולי היא אפילו - שומו שמים - גם צודקת. אבל זה לא ישכנע את מי שאינו מוכן לקבל בתפקיד שר המשפטים אישה צעירה, שאינה משפטנית ומשתייכת למחנה הימין.