במערכת התעמולה שמנהלת חברת "נובל אנרג'י" על דעת הקהל בישראל בסוגיית הגז, מופיעה בפרסומת בטלוויזיה, ילידת קיבוץ ואומרת משהו כמו שפעם הקיבוץ היה עתיד. כיום זה הגז. מעבר לאותה יוצאת קיבוץ מדושנת עונג, בשרות הפלוטוקרטיה הישראלית, אני חושב שאין דבר מופרך יותר מאמירה זאת. שכן מי שחושב שעתידה של מדינת ישראל, מצוי בשדות הגז של "נובל אנרגי", או במתחמים הסולאריים העתידיים ובמערכות להמתקת מי ים, שלא לדבר על הבורסה לניירות ערך - טועה ומטעה. וזה כולל את הממסד, שהוא מצטיין בהטעיה ובשקרים. פעם זה לא היה הקיבוץ- חָבֵרָה. אלה היו החלוצים, ההורים או הסבים שלך, שהקימו אותו ואת המפעלים האחרים של היישוב בארץ ישראל . כיום אלה לא שדות הגז, או מרבצי האשלג. אם רצונכם לדעת היכן מצויים שורשי העתיד שלנו, של מדינת ישראל - לכו לתערוכות סיום של המכללות השונות לאמנות ולאומנות, שמוציאים אלפי בוגרים והם מראים לנו מה הם המשאבים הראשיים שלנו והיכן נמצא עתיד טוב יותר. חודש יולי הוא החודש שבהם מציגים בוגרי המכללות לאומנות את היבול שלהם. אני הלכתי לתערוכה של מכללת שנקר מכיוון ששניים מנכדיי סיימו זה עתה את לימודיהם במכללה זאת. להערכתי "שנקר" הגיע למעמד הצמרת בשקלול התחומים שבהם הוא מצטיין. נכדה סיימה במחלקה לעיצוב טקסטיל ואופנה, ונכד בעיצוב תעשייתי, המכלול של מכללת שנקר בבניין "עלית" ההיסטורי ברמת גן, הוא עצמו מלאכת מחשבת של לבירינט- מערכת מבנים מפוצלת, מפותלת, מבני בטון, צריפים עם מעלות ומורדות מעץ ומאבן, ומעברים, שזקוקים ל"מכינה" כדי להתמצא בהם. וזה היופי שבקומפלקס הזה. זה המכלול המורכב מאוד שמוציא מתוכו הרכב צעיר של אמני היצירה של העתיד, בעצם את העתיד עצמו. והוא אינו אלא משל למשאב הגדול ביותר שלנו- הדור הצעיר. תנו לו את התנאים, הכלים, המשאבים ואת השלום והשלווה, והוא יתחרה במדינות עשירות ומאושרות כמו דנמרק המופתית או ניו-זילנד. כותרת התערוכה הייתה: חולמים אמנות, עושים אמנות. בוגרי המחזור הרביעי של המחלקה לאמנות רב-תחומית הציגו מגוון גדול של עבודות בתערוכת הגמר השנתית. לאחר ארבע שנות לימודים רצופי אתגרים ומכשולים, אבל גם השראה, יצירה והרבה דמיון, הם חשפו בפני הקהל מבחר גדול של פרויקטים, החל מציורים וצילומים, עבודות וידאו-ארט, מיצגים ומיצבי בתחומי אמנות שונים כולל אדריכלות, תחומי הסביבה ועוד. זאת מחלקה שהוקמה בשנת 2008, מאז ביססה את מעמדה כאחת המובילות בין בתי הספר לאמנות בארץ. רבים מהבוגרים השתלבו בשדה האמנות בארץ ובעולם. חלקם פועלים יחדיו בקבוצות אמנות. חלקם הקימו בתי מלאכה וסדנאות משלהם. הביקור בתערוכה מאפשר למבקר להתרשם לא רק מן ההישגים ויכולות של הדור הצעיר שלנו אלא גם לראות את הביטוי המיוחד שכול אחד נותן לחלום שלו וליצירה שהיא פרי החלום.

עיצוב מגורים, כלים, סביבה ויופי

מכיוון שנכדתי דרור זק-חליפה, סיימה במחלקה לעיצוב טקסטיל, טבעי שחלק גדול מן הזמן אסייר בתערוכה של המחלקה הזאת. אני לא משוגע על תצוגות אופנה, וזאת בלשון המעטה, אבל אם מדובר בנכדתי בפרט, ובמעצבים ישראלים צעירים בפרט, אני לא שווה נפש. הזיקה והפטריוטיות עושות את שלהם. בשעה שהמעצבים חולמים ויוצרים, הצופים לא זקוקים לחלום לראות את היצירות מככבות גם בארץ וגם בתצוגות ותערוכות בחו"ל. זה אמור גם במחלקה השנייה שבה מצאתי עניין והיא המחלקה לעיצוב תעשייתי שנכדי מעיין פוגל סיים בהצלחה .כאן החלק העיצובי היישומי הוא ללא ספק דומיננטי. החל בעיצוב אדריכלי, מוצרי חשמל, ריהוט ומוצרים אחרים שכמעט כול אדם זקוק להם. גם החומר הוא בידי היוצר בפיתוחים חדשנים בחומרים עצמם. החזה טופח ממראה עיניים כיצד חלום מתגשם במציאות. בהזדמנות אחרת הבאתי דוגמה אולטימטיבית להגשמת חלום והוא מדינת ישראל עצמה. פה מדובר על דמותה של המדינה בעתיד, על איכות חייה על מערכת הערכים שלה, אלה הנראים לעין ואלה לטווח ארוך יותר. זה נוסך בך תקווה ובאותו זמן מנקרת בך חרדה שמא נפספס זאת באיוולתנו ובקוצר הראייה שלנו, של כולנו. במחלקות אחרות עברתי ביעף, שכן לסייר בתערוכה רק במכלול זה של שנקר הוא עניין של יום שלם לפחות. מדובר במחלקה לאמנות רב תחומית, כמו ציור, צילום, מיצגים וידאו ארט ועוד. במחלקה לעיצוב פנים, של מבנים וסביבה, עיצוב הבית וגנים. המחלקה לעיצוב תכשיטים, שנכדתי הבכורה היא בוגרת שלה והמבחר מרתק במגוון הגדול של עדיים ובגימורים המהממים. "שנקר - הנדסה. עיצוב. אמנות" ביססה את מעמדה כאחת המכללות המובילות בישראל ומדי שנה משתלבים בוגריה במחקר ובתעשיה, מציגים מעבודותיהם, משתתפים בתערוכות וזוכים בפרסים יוקרתיים. השילוב בין הפקולטות להנדסה, עיצוב ואמנות עומד בבסיס הרב-תחומיות האקדמית הייחודית של המוסד, כשהוא מאפשר לסטודנטים ולמרצים לחבר בין טכנולוגיות פורצות דרך עם תפיסות עיצוביות ואמנותיות עכשוויות. לכל אחת מן הפקולטות אופי וצביון משלה, אך מתקיימים ביניהם שיתופי פעולה מפרים, באמצעותם נחשפים הסטודנטים למגוון דיסציפלינות ותחומי ידע שונים. בפקולטה להנדסה פועלות 5 מחלקות המעניקות תואר בוגר במדעים: המחלקה להנדסת תעשיה וניהול, המחלקה להנדסת פלסטיקה, המחלקה להנדסת תוכנה והמחלקה להנדסת חשמל ואלקטרוניקה. תואר שני מוענק במחלקה להנדסת פלסטיקה, כמו גם במחלקה להנדסת תעשיה וניהול, המציעה מסלול יחיד מסוגו למוסמכים.

מכללת שנקר המוסד הוקם בשנת 1970 כ"מכללה לטכנולוגיה של אופנה וטקסטיל", במטרה להכשיר כוח-אדם אקדמי מיומן לתעשיה הישראלית, כמו גם לספק לה שירותים מתקדמים באמצעות פיתוח ומחקר. לתפקיד הנשיא הראשון נבחר ד"ר נתן בראון, שעמד עד אז בראש מערכת החינוך של ניו-יורק. יחד איתו עלו ארצה אנשי מקצוע ומומחים נוספים מארה"ב, שלימדו בחמש מגמות: טכנולוגיה של הטקסטיל, ניהול הייצור, ניהול ושיווק, עיצוב אופנה ועיצוב טקסטיל. במחזור הראשון של המכללה למדו בה כ-100 סטודנטים, מאז הספיקה להתרחב, להתפתח, להשתנות ולהפוך למכללה ציבורית מוכרת על-ידי המועצה להשכלה גבוהה. ב-45 שנות פעילותה סיימו את הלימודים במכללה אלפי בוגרים בתחומי ההנדסה, העיצוב והאמנות, הזוכים להצלחה רבה בארץ ובעולם - רבים מהם נושאים תפקידים בכירים ובעלי השפעה. כיום מעניקה שנקר תארי מוסמך בעיצוב ובהנדסה ואף מציעה תוכניות בינלאומיות עם מוסדות מובילים בעולם ללימודי דוקטורט משותפים. הערך המוסף החשוב אותי כאמור לוותה תחושה נוספת, והוא ערך הלמידה בכלל ובימינו ובמדינת ישראל בפרט. במאמר גדול, בהקיפו ובמהותו כותב פול סיימון בכתב העת הכלכלי המשפיע ביותר בעולם- ה-""אקונומיסט" בשם "תחילת סופו של הקפיטליזם". במאמר המתורגם המובא במגזין "דה-מרקר" (21.7.2015) מציין סיימון כי מבלי שנשים לב, אנו נכנסים לעידן פוסט קפיטליסטי, כשבלבו של השינוי נמצאות טכנולוגיות של המידע. בבשורה שהוא מביא לקראת סוף המסה הוא כותב: "כוח הדמיון ייהפך לאלמנט קריטי בחברת המידע, אף מחשבה, דיון או חלום לא יתבזבזו - בין אם יהגו אותם במחנות אוהלים, בין אם בתא כלא או סביב כדורגל שולחם בחברת סטארט אפ". והשאלה היא מה אנו במדינת ישראל עושים כדי לממש חזון זה. מצד אחד על-פי סקר של ה-OECD האירופי, שנערך בשנת 2012, ישראל היא המדינה השנייה בעולם במדד המדינות המשכילות, ובה 46% בעלי תואר אקדמי, אך גם אחוזי הפרישה של סטודנטים בישראל לפני תום הלימודים הם מהגבוהים בעולם. על-פי נתונים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, לכל מדינה יש הקצאות שונות למוסדותיה, ולכל מוסד יש כמה מקורות מימון כך לדוגמה בשעה שלכול סטודנט ישראלי מושקעים 12,000 דולר בשנה, בכל סטודנט הלומד בהרווארד מושקעים 140,000 דולר. התוצאה נראית לעין. הרווארד היא במקום השני לאחר MIT המכון הטכנולוגי של מסטשוסטס בהישגים אקדמיים בעולם ואחריו אוניברסיטת פרינסטון, אף היא בארה"ב. מכון ויצמן נמצא במקום גבוהה מאוד - המקום ה- 13. בהשוואה למוסדות אקדמיים אחרים, כולל האוניברסיטה העברית שנמצאים הרחק מאחור, אפילו לא בתוך המאה הראשונים. אבל מי שמבקר במכון ויצמן מגיע למסקנה כי הוא שייך לישראל כמו הוותיקן שייך לרומא. מכון ויצמן הוא בועה בארץ. אשר לתמיכה המשלתי בהשכלה הגבוהה, הממשלה תקצץ השנה, לפי הדיווח, מיליארד שקלים מתקציבי החינוך וההשכלה ובמערכת ההשכלה הגבוהה רואים את הקיצוץ כהרסני. לפי נתונים שהתפרסמו לא מכבר כ-6% מכלל הבוגרים, בייחוד בתחומים של מקצועות ריאליים מהגרים לחו"ל. יחסית זה נתון נמוך למשל בהשוואה להודו. אבל הודו היא מדינת ענק וישראל היא מדינה קטנה שעתידה תתבטא באיכותה. ואיכות חיים היא לא רק שיפור תנאים כלכליים, אלא גם תנאים חברתיים, פוליטיים, תנאים של שלום ושלווה. לכן צאתי מן התערוכה בשנקר לווה אותי ברגשות מעורבים. מצד אחד הדור הצעיר שלנו שאמור להבטיח את עתידנו הוא בשורה . ומאידך אם לא יטפחו את המערכת הזאת, המדעית, הטכנית והיצירתית, לא זו בלבד שתחול נסיגה אלא את מעט הכסף שנשקיע ילך למדינות אחרות. היום הדור הצעיר מחפש איכות חיים, ובמקרים רבים הוא מוכן לוותר על תנאים חומריים קוסמים הרבה יותר בחוץ, אבל זאת בתנאי שיהיה לו כייף לחיות במדינה. זה כולל תנאי שלום ושלווה. זה אלמנט מאוד חשוב לא רק בהקצאת משאבים לטובת ההשכלה, בחלקיק קטן מתוך תקציב מדושן של מערכת הביטחון (ע"פ מסקנות וועדת אלוף (מיל.) לוקר, אלא בחברה של ערכי חיים במקום פולחן ההפחדות והמוות. במציאות הזאת יחד עם הגאווה והרצון שנכדיי יהיו כאן אתי, אינני יודע מה התשובה שאתן להם אם ישאלו אותי על חלופות טובות יותר. עצם המחשבה מצמררת אותי.