המטרה: חיסול פוליטי

הפעוט הפלשתיני עלי דוואבשה בן השנה וחצי שנרצח בסוף השבוע שעבר בהצתת ביתו, איננו, לצערנו, החלל האחרון שנפל במלחמה על הארץ הזו. בניגוד למה שמנסים למכור לנו סוחרי האשליות (בוגרי אוסלו ויחצ"ני ההינתקות), הוא גם אינו החלל הראשון, בוודאי שלא מן הצד היהודי. קדמו לו המוני נרצחים, הרבה זמן לפני שהמונח "התנחלות" התאזרח בכלל בלקסיקון שלנו. רצוי מאוד לזכור את עובדת היסוד הזו, לפני שנטבע בגל הנבואות האפוקליפטיות שבהפצתן האינטנסיבית עוסקים עתה כמה נביאי שקר, החוזים את קץ החלום הציוני. חורבן-על-תנאי, כמובן. חורבן שיתרחש אם העם לא יתנער מן "השוליים הקיצוניים" שלו, ויחזיר את השלטון לאלה שמינו עצמם לנציגי השפיות. לאלה המייחלים לאוסלו מועד ב'. במילים פשוטות: מוכרחים להחליף את השלטון הלאומני-קיצוני-גזעני-פשיסטי, שהוא האחראי הישיר או העקיף לגל האלימות שפקד אותנו, החל ברצח הנערה שירה בנקי בת ה-16 במצעד הגאווה בירושלים, וכלה בהצתה הקטלנית בכפר דומא (כאשר בני משפחתו של הפעוט שמת, עדיין נאבקים על חייהם). השחרת-פנים לבד מן ההגדרה המדויקת של "פשע שנאה", המשותף למה שעשה ישי שליסל בירושלים לבין ההצתה הקטלנית בדומא, אין קשר ארגוני או דומה לו בין שני המעשים הנתעבים. אך המאמץ התקשורתי לחבר ביניהם לא נעשה במקרה. הוא חלק מהמאמץ הפוליטי השקוף להשחיר פניהם של מחנות שלמים. כאשר ב-25 בפברואר 1994 רצח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, 29 מתפללים פלשתינים, צרח אורי אבנרי מעל דפי מעריב, ש"כל הימין אשם!". מאז השיטה רק השתכללה. היום אין צורך ברוצח. כל מי שמשמיע דברי ביקורת חריפים ככל שיהיו, מקוטלג מיד כ"מסית לרצח". על הרקע הזה כבר נשמעים קולות (מאותו כיוון פוליטי) שיש להוציא מחוץ לחוק את כל חובשי הכיפות (בעיקר הסרוגות), ואת כל מחנה המתנחלים-הרוצחים-כובשים וגזלני האדמות הפלשתיניות. ראש האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג הכריז כי יש להוציא מחוץ לחוק את להב"ה ולה-פמיליה, שהם לדעתו ארגונים המטיפים לשנאה. מעניין האם הרצוג היה מכליל בחבורה זו, למשל, גם את הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, שמנהיגיו מטיפים בגלוי ובשפה בוטה נגד מדינת ישראל וראשיה? האם לדעת ח"כ הרצוג, המוטרד (בצדק) מהטפות רוויות שנאה, יש לסלק את האימאם של מסגד אל-אקצה, או שאולי המחרים שלנו סבור שהסתה פלשתינית בספרי הלימוד, במסגדים או בטלוויזיה של הרשות היא בסך-הכל אמצאה של נתניהו, ואין להתייחס אליה ברצינות? בולמי-זעזוע הכאב בישראל הוא גדול ואמיתי. הזעם עוד יותר. הבושה בצדק מכסה את פנינו בגין מעשיהם הנפשעים של הרוצח מירושלים והמציתים מדומא, שטרם נלכדו. אבל הרי אנחנו בני הארץ הזו שאדמתה רוויה בנהרות דמם של חפים מפשע, ביניהם אלפי יהודים. כבר היו דברים מעולם. מה השתנה הפעם, לבד מהשאיפה הסמויה אך השקופה, לנטרל ציבורית ופוליטית מחנה שלם, בימים שבהם הסקרים מגלים, שיותר ויותר ישראלים מודים כי מבצע ההינתקות - שבדיוק עתה מציינים לו עשור - היה מקח טעות. אז במה נורא יותר (אם ניתן בכלל למדוד יגון) מותו של עלי דוואבשה, מרציחתם ב-11 במרס 2011 של חמשת בני משפחת פוגל (האב אהוד, האם רות והילדים: יואב בן 11, אלעד בן 4 והדס בת השלושה חודשים - כולם הי"ד)? לא זכור לי שברחבי הרשות הפלשתינית נערכה אז ולו גם הפגנונת זעירה, במחאה על הרצח המחומש. כמה מראשי הרשות השמיעו אז את הגינוי המסורתי המסויג שלהם ("אנחנו מגנים בבירור ובתקיפות את כל סוגי האלימות"), אבל ברצועת עזה חילקו סוכריות, ואחרי שנגזר דינם של שני המחבלים מהכפר עוורתא (130 שנה מאסר, אם לא ישוחררו קודם באיזושהי עסקה), שידר ערוץ הטלוויזיה הרשמי של הרשות הפלשתינית משדר מיוחד, שבו אימו ובני משפחתו של אחד הרוצחים, היללו ושיבחו אותו ואת הטבח שביצע. אצלנו, לעומת זאת, הזדרזה שלום עכשיו לכנס עצרת מחאה על הרצח בכיכר רבין, שלצערה הרב של התנועה, לא משכה קהל רב. דנה ויס הכריזה בערוץ 2 על "אלפים בכיכר", אבל הכיתובית בשידור שלה חשפה את האמת: "1,000 איש בכיכר רבין". מישהו זוכר עצרת מחאה דומה שאירגנה שלום עכשיו אחרי הרצח הנורא של חמשת בני משפחת פוגל? מישהו זוכר מנהיג פלשתיני כלשהו, שהגיע לישראל והכריז (כמו ח"כ יצחק הרצוג בשבת), ש"בשמם של פלשתינים רבים באתי להביע צער עמוק ולבקש סליחה" (אם הייתה אישיות כזו, מן הסתם היה זה נאומה האחרון עלי אדמות). אל תתאמצו, לא תצליחו לזכור. אתם גם לא תזכרו איזשהו זעזוע קליל בקרב הפלשתינים, בעקבות רצח טלי חטואל וארבע בנותיה: (הילה בת 11, הדר 9, רוני 7 ומירב בת השנתיים). הן נסעו ב-2 במאי 2004 בציר כיסופים, ומכוניתן נפגעה בירי של שני מחבלים. הרוצחים התקרבו למכונית וירו מטווח אפס בכל יושביה. הממתקים זרמו באותו יום בשפע ברצועת עזה, שכידוע נמקה ברעב. אגב, שני הרוצחים לא ישוחררו בעתיד, לצערם של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת ושל כמה משותפיהם בארגונים הרבים לזכויות האדם הפלשתיני. הם חוסלו על-ידי חיילי השריון שהוזנקו למקום. והשמאל שותק... אפשר כבר לשמוע את זעקות ההתמרמרות של שוחרי עצמאות העם הפלשתיני, שיטענו כי מעשי הרצח המחרידים הללו הם תוצאה ישירה של הכיבוש, ונעשו בעצם במסגרת פעולות ההתנגדות של הפלשתינים (השמאל הישראלי אימץ מזמן את הטרמינולוגיה של ארגוני הטרור). אבל אף אחד בשמאל לא טרח מעולם להסביר לנו, איזה כיבוש והתנחלות בדיוק גרמו לטבח חברון (24 באוגוסט 1929: 67 קרבנות, רובם במיתות נוראות)? איזה כיבוש גרם לטבח מעלה עקרבים (17 במרס 1954, כל 11 נוסעי אוטובוס אגד מאילת, פרט לנערה אחת ואחיה שנפגע אנושות ולא חזר להכרתו)? איזו התנחלות גרמה לרצח המא"ז של קיבוץ נחל עוז, רועי רוטברג, שנרצח ב-29 באפריל 1956 על-ידי מחבלים עזתים שלוו בחיילים מצריים (ואני מזכיר רק כמה ממעשי הרצח שביצעו פלשתינים, הרבה לפני שמישהו הגה בכלל את המושג הטמא "התנחלות")? השמאל לא ניסה להסביר את הסוגיה המהותית הזו מסיבה פשוטה: אם יתחיל במלאכה, ייאלץ, חס וחלילה, להודות, שבעיני הפלשתינים, כל התיישבות יהודית, לא משנה היכן, היא בבחינת כיבוש לא חוקי של אדמה פלשתינית מקודשת. יום לאחר הרצח של רועי רוטברג הי"ד, נשא על קברו הרמטכ"ל דאז משה דיין ז"ל, הספד מצמרר, שהאקטואליות הנוקבת והבהירה שלו, הפכה אותו מזמן לנאום קאנוני. בין היתר, אמר דיין: "דור התנחלות אנו ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית [...] מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו". היום, מן הסתם, הייתה זהבה גלאון, בתמיכת עיתון הארץ, קוראת ליועץ המשפטי להעמיד את דיין לדין על הסתה.