לשריפתו של התינוק הפלשתיני ולהנפת הסכין על הקהילה ההומו-לסבית יש מכנה משותף מצמרר: פשע-שנאה של טרור יהודי. מאחוריהם ניצב, בכל כיעורו, גייס חמישי של ימין קיצוני, הבוגד ללא כחל ושרק במדינה, ומשחק תוך כדי כך לידי האויב. מחריד לגלות שאין הוא בוחל בשום אמצעי למיצוי מטרתו.
שני המקרים הם בגדר בגידה במולדת, כשהאויב הוא הפעם פנימי, משלנו, המשתף פעולה עם אויב מבחוץ. בפשעיו הוא מצית מגפרור להבה, כשהאש עלולה לכלות את כולנו. צריך להדוף אותו לשוליים ולהכריז עליו מלחמת-חורמה, כשהנשק לכך הוא חוק ומשפט. למותר לציין שבמלחמה שכזו אסור בשום פנים להפסיד.
מדינת ישראל מתפוררת היום בעטיו של שלטון הססן וחלש, שאיננו משכיל לבער את הנגע בעונש ראוי לו. יש, לפיכך, לדרוש במפורש למצות את הדין עם שולי החברה, הפוגעים ונוגסים ברוב השפוי, ועושים את הכל כדי לשבור את רוחו.
מיצוי הדין על שריפת התינוק ועל הנפת הסכין צריך להשיב מלחמה-שערה, תוך נקיטת מידה כנגד מידה. את בתיהם של המתנחבלים היהודים יש "להרים" ללא שום דיחוי. בדיוק כפי שעושים זאת למחבלים הערביים, ששולחים את ידם באותם
מתנחלים, היושבים לצידו של הקו הירוק.
בה במידה יש למצות את הדין עם אותו ישי שליסל, שנטל את החוק לידיו ודקר לא רק את שנואי-נפשו מהקהילה הלהט"בית, אלא גם אותנו, הסטרייטים. אחרי ככלות הכל, במלחמה, כמו במלחמה, אסור להבליג, והדוקר ראוי, כמובן, למלוא העונש.
בתוך כך צריך לדכא את ההסתה הפרועה המונחית מגבוה, בשמו כביכול של "צו אלוהי", שבעצם לא היה וכלל לא נברא. 'בשליחותו" לא מהססים קנאים חמומי-מוח, שהחוק הוא מהם והלאה, לבצע את מעשיהם הנפשעים ללא חת. הצרה היא שבעשותם זאת הם תמיד משחקים לידי האויב. וממיטים על כולנו אסון לאומי.
