זהו הטור האישי הראשון שאני מתאמצת לכתוב בעברית, והוא עומד להיות טור כואב, מעליב אפילו. ייתכן שאני עומדת לפגוע דווקא באלה שאני אוהבת כל כך, אלה שנלחמתי עבורם, אלה שעבורם הקדשתי - ואולי אפילו הקרבתי - שנים רבות מחיי בכתיבת רומן על הגירוש מעזה. אני מדברת על אנשי גוש-קטיף ונאמני גוש-קטיף.
אתחיל ואומר שהם האנשים הטובים והמוסריים ביותר בארץ שלנו; כפי שנוהגים לומר, מלח הארץ. הם אכן קורבנות של ממשלת שרון שראתה בהם רכוש של מדינת ישראל שעליה להקריב למען מטרות לא ברורות, וגרוע מכך - לא מוסריות, כאילו למען "הכלל היהודי".
החלטתם של האנשים האלה לעבור לעזה כחלוצי המדינה נטלה מהם מידה מסוימת של שליטה בחייהם. לא שלחו אותם לשם ליהנות מחיי קהילה שקטים ואיכותיים (ובכל זאת, למרות כל התקפות הטרור, הם בנו קהילות משגשגות). שלחו אותם בעיקר כדי להגן על דרום הארץ מפני תקיפות מעזה.
לא נעשה חשבון נפש אמיתי אני הייתי שם בגוש-קטיף בזמן הגירוש. סיקרתי את הנעשה עבור עיתונים בארצות הברית וכתבתי על הכאב שלהם, על העוול שנגרם להם ועל איך גורשתי בעצמי מבית הכנסת בנווה דקלים. שרתי עם הבנות בחולצות הכתומות את כל השירים היהודיים שאהבתי, הן בחצאיות ואני במכנסונים ורודים ובחולצה כתומה קשורה לי מעל הטבור. [מצ"ב
צילומי החדשות מאותו פינוי מפורסם.] באותם ימים התחברתי מחדש לחינוך הדתי-לאומי שספגתי כנערה יהודייה טובה בלוס אנג'לס, אף על-פי שמאז כבר "חזרתי למוטב" ואינני דתייה עוד.
ואז הכל נגמר. המאבק נכשל כישלון חרוץ, והתנתקנו. אפשר למנות סיבות רבות לכישלון ולהפנות אצבע מאשימה לאנשים רבים בממשלה, בתקשורת ואפילו בארגונים ציוניים בארצות הברית בגין עינוי האנשים הטובים האלה, גניבת רכושם והעמקת הסבל שלהם. אבל איני בטוחה שאנחנו - המפונים/המגורשים - עשינו את חשבון הנפש האמיתי והנוקב ושאלנו את עצמנו מה עשינו לא נכון ואיפה טעינו.
אם לא נמהר להסיק את המסקנות הרצויות, יתממש הפינוי של יהודה ושומרון מהר מכפי שנספיק לעכל. "בזמן שאנשי גוש-קטיף התפללו" התשובות הן קשות מנשוא עבור אדם מאמין ודתי, ולכן לדעתי החילונית לא נשאלו השאלות הנכונות, והמסקנות לא הוסקו. כחילונית, אני מסתכלת על הגירוש (כן. גירוש ולא פינוי) דרך עדשות של תבונה שכלית ולוגיקה, ומזהה יחסי סיבה-תוצאה ברורים בין אירועים מרגע הגזירה ועד יישומה. ברומן שלי "המתנחלת", שמספר על מגורשת שחוזרת בשאלה בעקבות הגירוש ובורחת לחיי הלילה הסוערים של תל אביב, מסביר לה בן-דודה החילוני מדוע המאבק על גוש-קטיף נכשל:
"בזמן שאנשי גוש-קטיף התפללו, העיתונאים השמיצו אותם. בזמן שהרבנים הכריזו בדרשותיהם שאלוהים הבטיח את הארץ ליהודים, מרצים באוניברסיטה לימדו את הסטודנטים התמימים שלהם שישראל גנבה אדמה פלשתינית. בזמן שנערים בגוש-קטיף עברו מדלת לדלת כדי להציג את הטיעונים שלהם בפני הישראלים האדישים, ראש הממשלה עיגן את הנסיגה בצורה שיטתית בכל המוסדות הלאומיים. בזמן שאַת והחברים שלך עשיתם על האש על החוף, הצבא שרטט תוכניות פלישה מפורטות. בזמן שבגוש-קטיף הגברים התעטפו בטליתות ובתפילין, החיילים התעטפו בכומתות ובאפודים".
מובילי הגירוש היו בעיקר חילונים, חילונים חסרי מעצורים, ולא רק מעצורים של מצפון. הם לא התפללו למען הצלחת התוכנית. הם לא נשאו דרשות בנושא גרירת אלפי אנשים מבתיהם ולא התפלפלו על כך. הם פשוט פעלו. פעלו בימי חול, בשבתות ובחגים, מתוך הבנה שעליהם להוביל את המציאות למטרה הרצויה להם, ושאי-אפשר לסמוך על אלוהים.
מסקנתי היא שנאמני גוש-קטיף היו דתיים מכדי לשמור על ביתם ולנצח מול החלטת הממשלה על הפינוי. זה מזכיר לי את השיר המפורסם מ"כנר על הגג": "מסורת! מסורת!". לגיבור היה חשוב יותר לחתן את בנותיו עם בחורים טובים יהודים מאשר לתכנן פעולה אופרטיבית נגד הקוזאקים הרוסים שבאו לגרש אותו מביתו. המסורת קדמה לביתו. וכך גם אצל אנשי גוש-קטיף. תחשבו על זה רגע. זה הגיוני.
מתברר שהאנשים החילונים שהובילו את ה"הינתקות" היו אקטיביים ונקטו את כל האמצעים הדרושים בכל ימי השבוע. הם לא היו מודאגים מזמני תפילה, מכשרות האוכל או מההכנות לחגים. מנהיגי הגירוש החופשיים מכל מגבלות הפולחנים הדתיים צברו שעות על גבי שעות של עבודה.
לרשות החילונים עמדו לא רק שעות נוספות אלא גם אמצעי תקשורת מגוונים יותר. הצניעות האורתודוכסית מגבילה את הכוח התקשורתי של האנשים הדתיים; יש להם פחות כלים יצירתיים ופחות נושאים שמותר להם להעלות לדיון. כך למשל הם לא יכתבו תסריטים עם סצנות סקס, גם אם אלו ישפיעו על דעת הקהל וישחקו לטובתם. הם לא ידברו לשון הרע, לא יתארו אלימות וגם לא ישחקו בסדרות טלוויזיה או בהצגות אם ההופעות הללו כרוכות בלבוש לא צנוע לנשים. שלא כמו בחברה הדתית, נשים חילוניות יכולות לפעול בדרך פתוחה ויצירתית לצד הגברים. כל זה מגביר באופן משמעותי את יכולת ההשפעה של המשאב האנושי על ההחלטה להתנתק.
פיקוח נפש - דוחה שבת חבל שגוש-קטיף לא היה נגיש לרוב העם, במיוחד ביום היפה בו מכל - השבת. ביישובים הדתיים שבגוש-קטיף נהגו להזמין אורחים לשבת, אבל לא אם האורחים תכננו לנהוג לשם ברכבם. הסטנדרטים הקפדניים של אורח החיים הדתי מהווים איום מסוים על אנשים שקנאים לחופש שלהם, ולכן הם לא הצליחו לגייס את דעת הקהל של "האנשים החופשיים".
אני כמובן מכבדת את אורח החיים הדתי של האנשים הטובים האלה וגם של כל ציבור המתנחלים הדתיים, אבל בימים שבהם הבתים שלהם - והארץ כולה - נתונים בסכנה, חיי האדם קודמים למצוות פולחניות. מרגע שאריק שרון הכריז על ה"הינתקות", נקלענו למצב של פיקוח נפש - הנפשות של התושבים, הנפשות של אנשי הדרום ואפילו נפשות הערבים, שסובלים גם הם מתוצאות הגירוש. הרי ידוע שפיקוח נפש דוחה שבת.
על הרבנים היה להכריז כי הם דוחים את קיום המצוות הפולחניות כדי לשמור על ערך החיים - הערך שתושבי גוש-קטיף הציגו בכבוד בבתיהם ושאבד יחד עם גוש-קטיף.