"צה"ל יכול לכבוש את כל השטח בין הירדן לים. אבל איזו מדינה תהיה לנו? בהנחה שיש בחירות ודיר יאסין לא המדיניות שלנו. תהיה לנו כנסת עם רוב ערבי. בין שלמות הארץ או מדינה יהודית, בחרנו במדינה יהודית" -
דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון הראשון.
שריפת הבית על יושביו בכפר הפלשתיני דומא, הוא לא משהו שאמור להיות מפתיע. הוא כן דבר חמור, מזוויע, מקומם, חסר מוסר, מכעיס, מביש ומעורר עלבון בצורה מרבית. בטח ובטח שהמעשה הנורא ואיום הזה, בוצע על-ידי חסרי רגש אנושי, שכביכול עשו זאת בשם היהדות.
אין בזה ולו קמצוץ אחד של יהדות, אלו אולי יהודים על הנייר מבחינה דמוגרפית, מבחינה אנושית ומוסרית, אלו אינם יהודים. בכלל, נראה שמשני צידי המתרס, כלומר גם הצד היהודי וגם בצד האיסלאמי, לא מבינים לגמרי מהי המהות הבסיסית מבחינה אתנית ולאן למעשה במקור שלה, היא אמורה להוביל את האדם בצורה אנושית.
אמנם קבוצות וארגונים מסוימים, שפעלו בשם האיסלאם, הלכו ואיבדו כל מוסריות עם השנים יותר מכל גורם חסר מוסר בשם היהדות שהוא, אך לא מדובר כאן בתחרות טרור.
מדובר כאן במעגל דמים אכזרי וחסר רסן, שבשורה התחתונה בסוף, בסוף אחרי הכל, חייבים, פשוט חייבים למצוא לו כמו תמיד, איזה שהוא פתרון.
החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לאחר מלחמת ששת הימים, נתנה לישראל שני הישגים חשובים מבחינה דיפלומטית. ההישג הראשון הוא למעשה, החזרת שטחים תמורת שלום. לאחר מבצע קדש בשנת 1956, ישראל נדרשה על-ידי האו"ם לפנות את סיני ללא תמורת שלום. בהחלטה 242, לא נדרש מישראל לפנות את השטחים שתפסה, אלא כחלק מהסכמי שלום.
ההישג השני שלא פחות חשוב הוא, שמה שצוין בהחלטת האו"ם הוא, נסיגה משטחים ולא מהשטחים. פתח זה בסעיף הנידון נתן למעשה לגיטימציה של אפשרות משא-ומתן תוך מצב אפשרי של שינוי גבולות לאחר נסיגה וזאת לעומת הגבולות שנוצרו עקב הפסקת האש, שלאחר מלחמת העצמאות.
החלטה 242 באופן כללי, שוללת מישראל זכות לספח שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים באופן חד-צדדי, ולבנות התנחלויות. העובדה שישראל עשתה זאת בכל זאת, דווקא פגע בהישגים הדיפלומטים של ישראל, ובאותו זמן אף יצר את הסיכון הדמוגרפי, מה שיצר איום גדול יותר למצב של מדינה דו-לאומית וקריסת מפעל הציונות.
הלגיטימציה מצידה של מדינת ישראל אם בצדק או לא, לשטחים טעוני מחלוקת ומיעוטי אוכלוסין ומחוץ לגושי ההתיישבות הגדולים מעבר לקו הירוק, יצרה מציאות בה מתיישבים מסוימים בעלי דעה קיצונית ובשם השליחות, שותפים פעילים ליצירת מעגל הדמים הבלתי פוסק שנוצר שם.
הכתובת היחידה לאחריות בנושא האלימות הרבה בשטח, היא המדינה ומי שצריך לנהל אותה. במידה והניהול הוא כושל, במידה ואין מי שיקח אחריות, במידה וישנה הסתה, חילופי האשמות ואווירת חוסר סולידריות כללית, ישנה אנרכיה, בין אם רוצים אותה ובין אם לא.
כל ממשלה שקמה לישראל, חייבת להחליט אם המדינה מכילה את כל שטחי יהודה ושומרון תחת החוק הישראלי, ומצרפת אליה בצורה דמוגרפית למעלה משני מיליון פלשתינים, מה שאומר שמבחינה דמוקרטית, תהיה המדינה גם אחראית לזכויות שלהם מבחינה אזרחית. או האם המדינה, נפרדת על-פי הסכם המוכתב בכורח המציאות הקיימת, בגיוס מסיבי של מדינות המערב החופשיות, בלי פחד ובהצגת אלטרנטיבה מרתיעה, השומרת על ביטחונה ומקבעת את צביונה היהודי- דמוקרטי.
הסיכוי לדבר כזה, יצוץ אך ורק ביוזמה ישראלית אשר יודעת להתנהל מול עולם מורכב, שחלקו צבוע ואנטי ציוני ואמור להגיע מצד אחד בלבד, ראש ממשלת ישראל וכנסת ישראל.
קחו אחריות, הכריזו מלחמה על כל מי שמעוניין לחסל את המדינה היהודית-דמוקרטית. אין דרכי קיצור להילחם בטרור, זו הדרך היחידה!.
