לחוקים עם שם ניטרלי, מה לעשות, לפעמים יש השלכות הרסניות. כך, לדוגמה, "
הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון - שם המדינה), התשע"ה-2015" של ח"כ
אורן חזן. ההצעה, ש
כבר אושרה בקריאה טרומית, מגדירה בצורה סופית את שם המדינה כמדינת ישראל: דבר ראוי, מבורך ונחוץ לכאורה במדינה שמחוקקת את עצמה לדעת, ושראוי גם שתחוקק חוק שיקבע שחם בקיץ, קר בחורף, ושהיא המדינה המוסרית בעולם.
אולם, יחד עם הגדרת שמה של המדינה, מבקש חזן לתקן את
חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש"ט-1949 כך ש:
- "בסעיף 5 לחוק העיקרי - (1) בכותרת השוליים, במקום "פגיעה בכבוד דגל המדינה או סמלה" יבוא "פגיעה בכבוד דגל המדינה, שמה או סמלה"; (2) אחרי "בכבוד דגל המדינה" יבוא "או בשם המדינה"."
מאוד קל לשכוח שתיקוני חקיקה הולכים בצורה כזו. אבל מהו אותו סעיף 5 לחוק? הסעיף קובע שנת מאסר למי שפוגע בכבוד הדגל או סמל המדינה, דבר שגבולי מבחינה חוקתית אם נזכור את
פרשת נטלי כהן-וקסברג מלפני מספר חודשים. כהן-וקסברג הוציאה צואתה על דגל המדינה,
נעצרה, נחקרה אך נכון להיום לא הוגש כנגדה כתב אישום.
מה שחזן מבקש להוסיף הוא שמי שיפגע בכבוד שמה של המדינה ידון לשנת מאסר. להבדיל מדגל המדינה או מסמלה, הפגיעה בשמה של המדינה מוסדר כבר ב
חוק איסור לשון הרע (שגם הוא קובע שנת מאסר), ומעבר לכך: ספק אם למדינת ישראל יש כבוד.
החקיקה של חזן ממשיכה קו לאומני-זרדי בו מתייחסים למדינה כאל יישות נעלית על כלל אזרחיה, בה ביטוי כנגד המדינה (לא כנגד הממשלה, אלא כנגד המדינה) נחשב כבגידה, ובו התנהגויות מסוימות של מחאה הופכות שלא נורמטיביות.
ומה הבעיה כאן? הרי פגיעה בכבוד שם המדינה יכול להיות כל פעולה שאדם עושה בתפקיד ממלכתי ויש בה כדי להביך את הציבור. לדוגמה, חבר כנסת אשר נטען על-ידי ערוץ חדשות מרכזי שהוא
מתרועע עם נערות ליווי ומספק סמים פוגע בכבוד שמה של המדינה, כך גם חבר כנסת אשר
קורא להרוס את מוסדותיה של הממשלה. אם כן, מהו הרף הראוי לפגיעה בכבודה של המדינה?
האם מדינה צריכה כלל כבוד? כבוד הוא רגש פנימי, אנושי, אישי. כבוד אינו משהו שיש ליתן למוסד ממשלתי. לכן, עצם הדרישה שפגיעה בכבוד "שם המדינה" מאפשרת לכל מי שמכנה את מדינת ישראל "היישות הציבורית" להיות מועמד לדין.
בעידן של חרות ביטוי, בו האדם מוגשם באמצעות הביטוי, אנחנו עדים לגל חקיקה מדאיג, גל חקיקה שמקדם הגבלות רבות מדי על ביטוי. אנחנו צריכים להילחם בגל הזה ככל שניתן, כדי שהדורות הבאים לא יצטרכו להילחם על הזכות לחשוב.
