בסוף השנה שעברה הודיע היועץ המשפטי לממשלה,
יהודה וינשטיין, לסגנית שר הפנים דאז, פאינה קירשנבאום, כי בשל החקירה הפלילית נגדה - אין היא רשאית להגיע ללשכתה במשרד הפנים. ההוראה הזאת עמדה בסתירה חזיתית להוראות חוק חסינות חברי הכנסת (וקירשנבאום הייתה ח"כית), הקובע חד-משמעית שהם רשאים להיכנס לכל מקום, פרט למגבלות של ביטחון ופרטיות. אבל קירשנבאום לא העזה לומר מילה וחצי מילה.
למה? כי אותו יהודה וינשטיין, בכובעו כראש התביעה הכללית, מחזיק בידיו את גורלה-שלה ואת גורלה של בתה, שנחקרה גם היא בפרשה. צריך להיות מתאבד שיעי כדי להתווכח על עניינים של נוהל ו
כבוד, עם מי שיכול להחליט האם תעמוד לדין על עבירות שחיתות חמורות. אז מה אם הוא חורג בצורה בוטה מסמכותו; את המלחמה בטחנות הרוח צריך להשאיר לדון קישוט.
זוהי רק דוגמה אחת המלמדת, שאם אכן
איילת שקד מתכוונת לפצל את תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה, כפי שפורסם (יום ג', 4.8.15) בידיעות אחרונות - מדובר באחד המהלכים החשובים ביותר שנעשו בתחום המשפטי בשנים האחרונות. יותר מזה: מדובר במהלך חיוני מאין כמותו להחזרת השליטה במדינה לידי מי שנבחרו לכך.
כל תפקיד מצריך משרה מלאה עוד לא מצאתי שום הסבר לעצם ההלחמה של שני התיקים - היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה הכללית. אין ביניהם שום סינרגיה, ואם כבר - הם עלולים להוביל ל
ניגוד עניינים. מה הקשר בין מתן ייעוץ לממשלה על חוק ההסדרים לבין העמדת רוצחים לדין? מה הקשר בין ייעוץ בנושא הסכמים בינלאומיים לבין המאבק בשחיתות? אין ולא יהיה שום קשר. מצד שני, תארו לעצמכם ששר ייחקר בחשד להפרת אמונים, ויוכיח שהיועץ המשפטי של משרדו - הכפוף מקצועית ליועץ המשפטי לממשלה - אישר את פעולותיו; מה יעשה אז היועץ המשפטי לממשלה בתפקידו כראש התביעה הכללית?
חוץ מזה, מבחינה מעשית ותפקודית - מדובר בשני תפקידים שכל אחד מהם מצריך לכל הפחות משרה מלאה. ישיבות אצל היועץ המשפטי מתקיימות בשעות הערב המאוחרות, וזה לא משום שהוא ואנשיו משחקים בשעות היום. הם מצויים בעומס אדיר, כמעט בלתי אנושי, ההולך וגדל מיום ליום - גם בשל ההחמרה בפשיעה, וגם בשל האקטיביזם הייעוצי המכרסם ללא הרף בסמכויותיהם של נבחרי הציבור.
תאמרו: טוב, אבל היועץ המשפטי מאציל חלק ניכר מסמכויותיו, ויש לו משנים לכל התחומים. אלא שהתשובה הזאת רק מחזקת את הטיעון שלי: אם זה ממילא מואצל, מדוע ריכוז הסמכויות העצום הזה? מדוע אותו אדם צריך להכריע גם בנושאים פליליים, גם בנושאים אזרחיים, גם בנושאים מינהליים וגם בנושאים חוקתיים? מה הוא, סופרמן?
שלא לדבר על כך שיש ראש לתביעה הכללית - פרקליט המדינה. גם לו יש משנים לנושאים השונים שבתחום אחריותו. אז למה צריך עוד שכבה מלמעלה? למה אחרי התובע שמטפל בתיק, פרקליט המחוז, המשנה לפרקליט המדינה ופרקליט המדינה - למה אחרי כל זה צריך אור ירוק מהיועץ המשפטי? מה, פרקליט המדינה לא מספיק טוב? והרי כאשר היועץ מנוע מלטפל בנושא כלשהו - הוא עובר לידי פרקליט המדינה. אז אנחנו סומכים על פרקליט המדינה בתור פקק בדיעבד, אבל לא בליבת תפקידו מלכתחילה?
האדם החזק ביותר במדינה לאיחוד התפקידים הנוכחי יש שתי תוצאות מעשיות, ושתיהן רעות. האחת: העומס גורר באופן טבעי סחבת. ראו רשימה חלקית של התיקים הפליליים המונחים על שולחנו של וינשטיין, חלקם כבר שנה ושנתיים ויותר: הדחת עד ושיבוש הליכים בידי
אהוד אולמרט; עבירות המין של נשיא המחוזי לשעבר יצחק כהן; פרשת השוחד של הרב
יונה מצגר; פרשת השוחד של
בנימין בן-אליעזר; פרשת הרפז; פרשת
ישראל ביתנו; פרשת עו"ד
רועי בר; פרשיות של ראשי עיריות רמת גן ויהוד; הלבנות ההון בבנק לאומי ניו-יורק. כאשר צריך אישור על גבי אישור, זה אומר זמן על גבי זמן - מה שמהווה עינוי דין לאותם חשודים ופגיעה באינטרס הציבורי.
השנייה: היועץ המשפטי הוא האדם החזק ביותר במדינה. כבר עמדתי בעבר על האנומליה, שלא לומר החוצפה, הגלומה בכך שהוא מוציא "הנחיות לשרים". תארו לעצמכם שהיועץ הביטחוני לממשלה (הרמטכ"ל) או היועץ הכלכלי שלה (נגיד בנק ישראל) היו מוציאים "הנחיות לשרים"; הם היו עפים כמו טיל בתוך 24 שעות, ובצדק. אבל היועץ המשפטי - הפקיד הזה נותן הנחיות לנבחרים. וכמובן, כולנו יודעים שכמעט אי-אפשר לעשות דבר אם היועץ המשפטי מתנגד; ראו למשל את דוח ועדת לוי בנושא המאחזים. שלא לדבר על כך שלראש הממשלה, לשרים ולבכירי משרדיהם אין הזכות הקיימת לגרועים שבפושעים - לבחור מי ייצג אותם.
חלק מהכוח הזה נובע מכפל התפקידים, ולא רק משום שאותו יועץ יכול בהינף יד לגדוע כל קריירה בהחלטה על העמדה לדין. הוא נובע גם מהפרופיל הציבורי הגבוה של היועץ, שחלק ניכר ממנו בא מעיסוקו באותן פרשיות מסעירות ותופסות כותרות. עבודת הייעוץ השוטפת היא ברובה אפורה, מקצועית וטכנית. אבל תיקי שחיתות ורצח - זה מעניין. היועץ המשפטי מוכר בכל בית בשל כובעו כראש התביעה, מה שמעניק לו עוצמה בכובעו כיועץ - עוצמה אותה מנצלים היועצים בעשורים האחרונים לדחיקת רגלי הנבחרים וליצירת דיקטטורה שיפוטית-ייעוצית משלהם.
ביקורת לא עניינית ולא רצינית שקד תחטוף מן הסתם לא מעט ביקורת אם תתקדם בנושא הפיצול. הביקורת הזאת לא תהיה עניינית. היא תבוא מצד חברי האליטה אליה משתייכים היועצים ושופטי בית המשפט העליון (אשר בפסיקתם תרמו רבות ליצירת התמנון הנוכחי), היא תבוא מצד שמאל של המפה הפוליטית, היא תבוא מצידה של תקשורת שאינה משלימה עם תוצאות הבחירות בכלל ועם מינוי נציגת
הבית היהודי למשרד המשפטים בפרט.
תהיו בטוחים שהביקורת הזאת לא תהיה רצינית. יהיו בה ססמאות על "שלטון החוק" - מילות קסם חסרות פשר, הנשלפות תמיד נגד כל מי שמעז להציע שינוי במערכת הקיימת. יהיו בה טענות על "פוליטיזציה" - השחרה כוללנית, המשמשת תמיד את מי שלא מוכן לקבל את זכותו של המחנה האחר לשלוט. מה שלא יהיה בה, זה אף נימוק ממשי להמשך המצב הקיים. איך אני יודע את כל זה? כי זה בדיוק מה ששמענו בכל הפעמים שדובר על פיצול התפקיד.
את הקרב הזה שקד צריכה לנהל עד הסוף, ולטובת כולנו - כדאי מאוד שהיא תנצח בו. לא למסמס את זה בהחלטה שהיועץ הקרוב ימשיך לחבוש את שני הכובעים, ושתקום ועדה שתמליץ על משהו לעתיד לבוא. לא להתפשר על כך שהיועץ יכריע רק בתיקים פליליים גדולים. לא להסכים שיהיה מישהו דמוי היועץ מעל פרקליט המדינה. לעשות הכל כדי לבצע את הדבר הפשוט ביותר, הטבעי ביותר והנכון ביותר: יועץ משפטי לממשלה לחוד וראש התביעה לחוד. בלי חוכמות, בלי פלפולים, בלי שטיקים ובלי קונצים.
