מאז נשרף ביתה של משפחת דוואבשה ונשרף למוות התינוק עלי, בן השנה וחצי בכפר דומא, מצבם של יתר הפצועים באירוע ההצתה המזעזע, ממשיך להיות קשה. נשקפת סכנה לחייהם של אבי המשפחה, האם וילדם בן הארבע, המאושפזים במצב חמור.
הנשיא, רה"מ ועוד מכובדים, התייצבו ליד מיטתם של הפצועים המאושפזים. גינויים מקיר לקיר שוטפים את הארץ. אלא שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, התווה נשיא המדינה קו שבר מסוג חדש. שתי הודעות פורסמו על ידו. בשתיהן זועקת עליבות ניסוחיהם אל השמיים, והיא מדברת בעד עצמה. על האחת בסטטוס שפרסם, בשפה הערבית ובשפה העברית, אומר הנשיא: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן.
כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. (ההדגשה של הח"מ). דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכינו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי."
השורה המודגשת לעיל עוררה ביקורת קשה. "מדוע הנשיא מפנה אצבע מאשימה אלי?" טען שימי טל יו"ר סניף הליכוד בבאר יעקב. "אני בחרתי בדרך הטרור?" בהמשך אף טען שיש לאשפז את נשיא המדינה.
נכון למועד כתיבת מאמר זה, לא טרח נשיא המדינה להתנצל על התבטאות זו, או למצער לתקנה. די היה, לו היה אומר כי יש להוסיף לתחילת השורה האמורה את המילים: אני חש כאב "על כי קומץ קטן" מבני עמי וכו', כדי להוציא את העוקץ המורעל מדבריו הקודמים, שנוסחו באי זהירות ובחוסר רגישות.
דבריו של ריבלין וביקורו אצל משפחת התינוק שנרצח, העלו טענות קשות גם מצד בני משפחה אחרת, משפחת ביטון. בתם, אדל, נרצחה גם היא באמצעות בקבוק תבערה, הנשיא לא חש אז לגנות את המעשה הנורא לא פחות, או למצער לבקרם ולנחמם.
בראיון ברדיו 'גלי ישראל' אמרה אדווה ביטון, אמה של אדל: "כשבתי נפצעה הנשיא לא הביע את דעתו ולא השתתף באיזה שהיא מחאה ציבורית. הנשיא גם לא טרח, לא הגיע לבקר אותי בבית-החולים".
שתי ההתבטאויות האמורות תרמו את חלקן לסערה ציבורית עזה. במיוחד באתרי התקשורת החברתית. היא עדיין שם בעת כתיבת שורות אלה. לעומת המדיה הזו, התקשורת הכתובה והאלקטרונית בחרו להתעלם. הן הולכות-מהדסות על קצות אצבעותיהן, כדי לשמור על כבוד הנשיא, שבדרכו לגינוי האירוע בכפר דומא, שכח כמה עשרות פצועים יהודיים מדממים בדרך. הוסיפה לתחושת הכעס שפשטה בציבור.
אתם הבנתם את זה? אסור בשום אופן להרגיז את הערבים... מותר להרגיז את היהודים...
במהלך הוויכוח הסוער והעצבני, שכאמור לא מצא את ביטויו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, שלחו בעלי טורים ובעלי פידים בפייסבוק, רשימות נפגעים מטרור ערבי: תינוקות, ילדים ונערים, שנרצחו על-ידי משליכי בקבוקי תבערה וזורקי אבנים, שניחתו עליהם, לרוב בעודם ממולכדים בבתיהם או ברכביהם. אחת שנחתה בפיד שלי מונה למעלה ממאה(!), נפגעים. הכותב שאסף את שמותיהם בקפידה מציין במרירות שאותם נפגעים, בעודם על ערש דווי, לא זכו לביקורו של נשיא המדינה, "ובוז'י, רובי ו
זהבה גלאון לא ינאמו בשבילם בכיכר ויצעקו די לטרור ודי להסתה".
לאן מועדות פני הנשיא? מקורביו משמיעים הסברים מגומגמים. לכאורה הנשיא יכול לעשות מה שבא לו בתוקף העובדה שהוא איננו עתיד להצרף בכור המצרף של בחירות עתידיות. משתמע מכך כי בסביבתו סבורים שהוא יכול להרשות לעצמו לצפצף. יש מצדו חתירה למעין ברית בלתי כתובה עם כוחות המוגדרים כפוליטיקלי קורקט, שהם ברובם מצויים בצד השמאלי של המפה הפוליטית, ומביאים, כנדוניה, ברית עם העיתונות הכתובה והאלקטרונית. עצם קיומה של פרשנות כזו מחזקת אמירות שהושמעו באחרונה ובהן האמירה כי "הוא איננו הנשיא שלי". "הוא נשיא של ערבים".
הנזק בציבור, שעתידה לגרום התנהגות בלתי רגישה זו של ריבלין, למעמדה של הנשיאות, עלול להיות בלתי ניתן לתיקון. נראה בעליל כי את הנשיא הדבר איננו מטריד. אילו היה מטריד, מה קל יותר מלהוסיף את התיקון האמור למשפט האומלל המאשים את עם ישראל באסון שאירע בכפר דומא?
