עקבתי מעט אחרי התנהלות משרד מבקר המדינה בכמה מן הפרשיות הגדולות של השנים האחרונות, בהן כאלה דוגמת פרשת אשכנזי והחבורה הנוהה אחריו, שטופלו באופן מחפיר למדי מבחינה ציבורית ואתית, ולאחרונה עניין מתווה הגז. בכל הפרשיות האחרונות, ובמיוחד בנושא הגז, הרושם המתקבל מהאופן בו מטופל הנושא ע"י משרד מבקר המדינה הוא של בילבול ועיוותים קשים בין תפקיד המבקר לבין האופן בו פועלת פונקציה ממלכתית זו. על-פי הגדרות התפקיד וייעודיו ב"חוק מבקר המדינה ה'תשי"ח-1958, נוסח משולב", מרחב העיסוק שלו הוא כדלקמן: "מבקר המדינה מבקר את משק הכספים של מדינת ישראל, את חוקיות אופן השימוש במשק הכספים, ההכנסות וההוצאות ואופן החזקת הרכוש הציבורי. כמו-כן, המבקר בוחן את מידת החיסכון והיעילות שבה נוהגת הרשות המבצעת ואת טוהר המידות של אנשיה, אם לא מעלו בתפקידם או נטלו לכיסם מן הרכוש הציבורי המופקד בידם, ניהולם התקין של גופים אלו וכל עניין אחר שהמבקר רואה לנכון לבדוק ולבחון - הרשות נתונה בידו". החל מ-1971 משמש המבקר גם כאומבודסמן - נציב תלונות הציבור¹.הגוף הנתון לפיקוחו של המבקר הוא הרשות המבצעת². הגדרות אלה של תפקידי מבקר המדינה, מעוררות שאלות קשות באשר ליעילות תיפקודו מול אחת מפרשיות השחיתות הגדולות במערכות הציבוריות, שהסעירו את המדינה בעשור האחרון ובכללן פרשת אולמרט, שבממדיה, בגיוונה ובסוג האישים המעורב בה, היא אולי הגרועה ביותר בתולדות המדינה. גם סערת עבירות המין העוברת על משטרת ישראל בשנה האחרונה, היא מן המביכות ביותר בגלל מספר הקצינים הבכירים המעורבים בה, ועידה על השחתת מידות קשה מאוד בצמרת המשטרה. העובדה שדברים מסוג זה נעלמו מעייני מוסד המבקר במשך שנים לא מעטות, כשלעצמה היא תופעה מביכה ומעוררת שאלה אם מוסד זה אכן מצויד בכלים, באנשים, ובהנהלות המתאימים לתפקידיו. הפעם אינני בוחן את תפקוד המבקר כנציב תלונות, אבל דומני ששינויים שאנו מבחינים באיכות תיפקוד הרשות המבקרת לגבי פונקציית הביקורת, נמצא גם בפונקציה המשלימה של המבקר כנציב קבילות. עד כה כיהנו בתפקיד המבקר 8 אישים, ובכללם המבקר הנוכחי - יוסף שפירא. המבקר הראשון, זיגפריד מוזס (1949 - 1961), היה משפטן וכלכלן יהודי מגרמניה. עד למבקר הרביעי היו המבקרים בעלי השכלה משפטית או משפטית כלכלית משולבת. שלושת המבקרים האחרונים: אליעזר גולדברג (1988-2005), מיכה לינדנשטראוס (2005-2012) ויוסף שפירא (2012 עד היום), הם שופטים בדימוס. מומחיותם בתחום המשפט וגם מיקודם בבחינת המערכת הציבורית, נראה כמוטה לעבר טוהר המידות. זאת ועוד, היותם של המבקרים שופטים בדימוס, משליך להערכתי על האקטיביזם הביקורתי שלהם, אקטיביזם אותו רכשו במערכת המשפטית ומתבטא בנטייה מופרזת לאקטואליה, לפרסום תקשורתי ולעמידה בעיבורו של העניין הציבורי והתוסס המיידי. למגמה זו שני חסרונות בולטים:

• המבקרים אינם מומחים בתחום הניהול הציבורי של מערכות גדולות ומורכבות;

• ההסחפות לעבר האקטואליה גורעת מיכולתה של פונקצית הביקורת להעריך מתוך פרספקטיבה ראויה את ביצועי הניהול וקבלת ההחלטות במערכות המינהל הציבורי האזרחי והצבאי כאחד. חוסר מקצועיות של "ראש הפירמידה, והדגשים שהוא נותן לכפיפיו במסגרת הנחייתם בעבודה, קובעים את אופיה ואיכותה של הביקורת הניהולית. בשעה שתחום טוהר המידות נבחן גם ע"י הפרקליטות, גם ע"י הערכאות המשפטיות וגם ע"י התקשורת, איכות הניהול, כשלי הביורוקרטיה וטיב תהליכי קבה"ח אינם נתונים לביקורת רצינית ואינטנסיבית, וכתוצאה מכך הולכים ומתדרדרים בהתמדה. דרדור זה, מבלי שיהיה תוצאה מובהקת של מעשים נפסדים או של עבירות אתיות מובהקות, פוגע באיכות התפקוד של השלטון ובאיכות החיים של האזרחים.

הנושא הגדול האחרון בו בחר מבקר המדינה לבצע ביקורת יזומה, שלא הייתה בתוכנית העבודה השנתית המקורית שלו, היא המחלוקת לגבי מתווה הגז³ ואופן ניהול הקשרים וההתקשרויות בין המדינה ליזמים תשובה ו"נובל אנרג'י" בכל ההיבטים הנוגעים לחיפושי גז הפקתו והפצתו במרבצים שמול חופי צפון הארץ. המחלוקת נגעה לזכויות, פיקוח, ניהול סיכונים, חלוקת הכנסות, הפקה והפצה או שיווק, המשך תהליכי פיתוח שדות האנרגיה ועוד. את תשומת הלב הציבורית משכה במיוחד המחלוקת החריפה בין היזמים לבין הממונה על ההגבלים העסקיים, דויד גילה. הממונה התפטר לאחר שהמחלוקת הגיעה לשולחן הממשלה ועמדתו לא זכתה בו לתמיכה הראויה, לדעתו. מכאן החל "מחול שדים" תקשורתי, שבו כיהנו גורמים אינטרסנטים שונים החל בממשלה ומשרדי האנרגיה והאוצר, דרך הכנסת, היזמים הפרטיים, האופוזיציה והתקשורת. הגדילה לעשות התקשורת, שלהערכתי הייתה הגורם העקרי שדירבן את מבקר המדינה להכנס לעובי הקורה בעיתוי הכי פחות מתאים מבחינתו. התערבות המבקר לא פתרה אף אחת מהבעיות המרכזיות, אולם השהתה ללא צורך את המגעים בין הגורמים המעורבים ישירות בעיצוב והפעלת המדיניות ותהליכי הביצוע- המדינה והיזמים - והוסיפה אילוץ למכלול האילוצים הקיימים - עמדת המבקר. מבקר המדינה אינו אמור להיות שותף לתהליכי הניהול השוטפים של המינהל הציבורי בכל הרמות. ביקורת המבקר אינה אמורה להתערב בתהליך קבלת ההחלטות, משום שאם היא עושה כן, המבקר מתחיל להיות שותף לנשיאה באחריות ולא מבקר חיצוני ואוביקטיבישלהן. הכניסה החפוזה של המבקר לתהליך עיצוב הפתרון ליצירת עצמאות אנרגטית של ישראל ולהפקת המירב מאוצרות הטבע שלה, הניבה תהליך חלקי ושטחי וגם שילבה את המבקר בניתוח המדיניות הממשלתית הכוללת של ניצול יעיל של אוצרות הטבע של ישראל בצורה שגויה. מספר חודשים לא גדול לפני "התפוצצות" פרשת מתווה הגז חזינו בוויכוח בעל אופי דומה מול החברה לישראל ו"כמכלים לישראל" בשאלת ניצול אוצרות המינרלים שבים המלח. במהותן אלה אותן שאלות, ועל-רקע המצאותם של מרבצים גדולים של פצלים במרחב עמק האלה וסימנים של נפט וגז במקומות אחרים בישראל ובכלל זה ברמת הגולן, השאלה איננה רק הגז בים, אלא מדיניות הפיתוח והניצול של מכלול אוצרות הטבע בישראל . את התייחסותו של מבקר המדינה לסוגיות כבדות כגון אלה הייתי מצפה לראות ברמה הממלכתית הכוללת כבחינה של דרכי ההתנהלות של כלל גורמי הממשלה לשאלות התכנון הלאומי ארוך הטווח ודרכי הניצול היעילות של משאביה. פרשת מתווה הגז התחילה כבר לפני כעשור. מה שעוצב מאז, במיוחד בתחום המדיניות ודרכי הוצאתה לפועל צריך היה להבדק כבר מזמן. לא התקשורת צריכה לקבוע מתי וכיצד יכנס המבקר לבחינת המשק הלאומי, אלא הבנה יסודית שלו בדבר תפקידו האמיתי וצרכי המשק. נטייה של מבקרים, במיוחד שלושת האחרונים, להיות "שותפים בניהול" ו"מעורבים ציבורית" משיקולי יוקרה, מהווה שגיאה מקצועית ומבטאת ככל הנראה תסכול מחמת מיעוט ההשפעה שיש למבקר המדינה על תרבות הניהול הציבורי שלנו. אפשר שהגיע הזמן לבחון מחדש את חוק מבקר המדינה, לעדכן את הגדרת התפקיד ולעדכן באותה הזדמנות גם את הגדרת הדרישות - השכלה, ניסיון, התמחות, כישורים - של מי שיעמוד בראש המוסד. באותה הזדמנות אפשר גם לשחרר אותנו מעט מעודף המשפטיזציה שהשתלטה עלינו בכל תחומי החיים. מבקר המדינה הוא ביסודו תפקיד ניהולי ואתי, לא משפטי. תיקון אחר חייב לחול על משקלו הסגולי של המבקר, במובן של את מי הוא מחייב למה, ובאיזה אופן מושג הדבר; במילים אחרות: מהן "השיניים" של המבקר. אפשר בהחלט שהתסכול של מבקרים שראו את עבודותיהם מושלכות כלאחר יד אל גנזך המדינה, הביאתם לנסות ולמצב עצמם מיצוב אקטואלי, באמצעות תקשורת מתלהמת; אולם לא זו הדרך. בדיקות המבקר צריכות להיות תהליכיות ולא נקודתיות. המלצות המבקר צריכות להיבחן ע"י הכנסת שמינתה אותו. אישור הכנסת חייב להינתן בנפרד לדוח ובנפרד להמלצות. כל המלצה שתאושר חייבת להכנס לתוכנית העבודה הממשלתית כהחלטה מחייבת של הכנסת. המבקר חייב להחזיק יחידה שתבחן באופן שוטף את היישום, ותביא לשימוע בפני הכנסת כל גורם שאינו מקיים את ההמלצות-ההחלטות. וועדת ביקורת המדינה צריכה להיות מוסמכת להמליץ על הפסקת העסקתו של מי שסרח, לאחר שהוזהר. מבקר מדינה בלי "שיניים", שאינו עוסקבעבודה שצריכה להיות ליבת העיסוק של משרדו, שאינו נחן בידע, ביכולות ובכישורים הנחוצים למיצוי התפקיד ברמה ובאיכות גבוהות - מיותר.