אנו מתקשים להבין את האחר, לא בגלל שאין אנו חכמים מספיק, או רגישים לאנשים הסובבים אותנו. הסיבות הן עמוקות יותר ונובעות מעצם מבנה מוח האדם ומבנה החברה בה הוא חי. כמה קל להגיד על אדם אחר, שהוא שטוף מוח. אחרת, איך אנו יכולים להסביר שאינו חושב כמונו?
במידה מסוימת זו גם אמירה צודקת. כי הדרך בה כל אדם חושב ומגיב, מושפעת מאוד מהסביבה התרבותית בה הוא חי, ומהדעות והאמונות שנטבעו בו מאותה סביבה.
רצוי להפנים שגם אנו מושפעים מהסביבה התרבותית שלנו. לאדם אחר יש את כל ההצדקה לומר גם עלינו שאנו שטופי מוח.
קשה להבין אדם אחר, גם בגלל שהאדם אינו מראה לאחרים את מה שמתחולל בתודעתו. הוא אינו מראה את עצמו האמתי, אלא הוא עוטה מעין מסכה המשדרת לאחרים משהו אחר.
נדמה שאנו נמצאים בנשף מסכות, בו איננו מכירים את החוגגים האחרים. במהלך הנשף של החיים, מסוכן לנסות לנשק בחורה, ולהיווכח שבעצם נישקנו את הדוד מוריס מצרפת.
כדי להבין את 'האחר' חייבים להוריד את המסכה שהוא עוטה, כדי לנחש את מחשבותיו האמתיות. אפשר להעריך את מחשבותיו בהסתמך על התנהגותו. כך עושים המומחים לשפת גוף, המנסים לגלות מה פוליטיקאי באמת חושב על מה שהוא אומר.
בבואנו לנתח את התנהגות האחר, עלינו להיות מודעים לכך שגם אנו, כמו כל אדם, מרכיבים משקפיים מיוחדות כחלק מהמסכה שאנו עוטים. משקפיים אלו צובעות את כל מה שאנו רואים בצבעי השקפת העולם שלנו.
כדי להבין את 'האחר' לא מספיק להוריד את המסכה של 'האחר', צריך גם להסיר את המשקפיים שלנו שמעוותות את המציאות.
המוסלמים שגררו את גופת השגריר בבן-גאזי, נמצאים בקבוצה תרבותית שונה מזו אליה שייכת מזכירת המדינה של ארה"ב, ולכן היה לה קושי גדול להבינם. המשקפיים הליברליות שעל עיניה, לא מאפשרות לה לחדור מבעד לבורקה המסתירה את צפונות הלב של המוסלמי.
בנוסף למעטה העוטף כל אחד מאתנו, נראה שמסביב לכל קבוצה קיימת חומת תרבות המבדלת אותה מתרבויות אחרות, ומסתירה את כל האנשים השייכים לתרבות אחרת מעינינו.
כדי להבין 'אחר' הנמצא בתרבות אחרת, כבר לא מספיק להסיר את המשקפיים המעוותים את המציאות שלנו ואת המסכה של 'האחר'. צריך בנוסף לכך, לנתץ את אבני החומה התרבותית שלנו, ולהציץ מעבר לחומה התרבותית של האחר.
לכל אדם יש מסכה בעובי אחר, ומשקפי ראיה בצבע שונה. לכל קבוצה תרבותית ואפילו לכל אדם בתוכה, חומת התרבות היא בגובה אחר. ישנן קבוצות ויחידים שהחומה הסובבת אותם כל-כך גבוהה, עד שאין היא מאפשרת לקרני שמש של המציאות להיכנס ולהאיר את דעותיהם. לאנשים כאלו קוראים פנאטים. לפנאטים מכל סוג, קשה לראות את הזולת. בדרך כלל גם אין להם כל רצון להבין את מי שלא שייך לקבוצה שלהם.
קל יותר לאדם בעל מעטה אישי שקוף, משקפיים דקות זגוגית, וחומה תרבותית פרוצה, לראות את 'האחר'. קל גם 'לאחר' לראות אותו במערומיו.
כל זאת נשמע מבולבל ומסתורי, ואכן "הפנים של האחר", כפי שניסח זאת הפילוסוף עמנואל לווינס, "הם תמיד מסתורין ושאלה." מעניינת גם גישתו המוסרית של עמנואל לווינס: "ההכרה באחר היא יסוד האחריות. כשאתה מכיר בצורך לקבל את 'האחר', אתה יוצר סוג של אחריות כלפיו, כלפי זכויותיו. זה הרגע שבו מתחולל תהליך תודעתי ומוסרי עמוק. אחריות היא הבסיס לקיומה של אנושיות מוסרית פעילה. השתתת השיח החינוכי על יסודות של אחריות לזולת ולעצמי היא בשורה עמוקה ומשמעותית."
אני רואה בתובנה זו של הפילוסוף אזהרה מהסכנה האורבת לאדם שמנסה להבין את 'האחר'. בכל מי שישיג מידה גדושה מידי של הבנת האחר, עלול להתחולל תהליך תודעתי, שבסופו הוא יכול לאבד את עצמיותו ולעבור למחנה 'האחר'. אפשר להבחין בתהליך כזה שעובר על ליברלים קיצוניים שמוכנים להילחם לצד קבוצות תרבותיות זרות, נגד הקבוצה התרבותית שלהם עצמם.
ראו הוזהרתם! כאשר עומד אדם שמחשבתו חופשית ממעטה כבד, מול אדם המכוסה מכף רגל ועד ראש בכיסוי פנאטי חסר פשרות, לעתים קרובות דווקא הפנאט, הוא זה המצליח לשנות את האדם שמעטה ההגנה שלו דק.
היכולת להבין את האחר ובעיקר את חולשותיו, עלולה גם להיות מנוצלת לרעה על-ידי אנשים שישתמשו ביכולת זו לקידום צרכיהם. ניצול חולשות 'האחר' מאוד נפוץ, גם אם אין לאנשים הבנה מעמיקה ורחבה של 'האחר'. נוכלים, אנשי שיווק (שזה כמעט אותו דבר), ופוליטיקאים, מנצלים חולשות אנוש. כל אחד בתחומו. בכל חברה אנשים רוצים להנחיל לאחרים את דרך חייהם, השקפת עולמם ותרבותם.
'החינוך' הפורמלי והבלתי-פורמלי, הוא אחת הדרכים לנצל חולשות הילדים, שהשקפת עולמם עדיין לא עוצבה, כדי לעצב אותם בדמותנו מעשה אלוהים: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". כאשר אנו מעצבים את הדור הצעיר בדמותנו, אנו נוטים לקרוא לפעולה הזו – 'חינוך'. כאשר אחרים פועלים לעצב אנשים לפי השקפת עולמם, אנו קוראים לכך - 'שטיפת מוח'.
יש הרבה התנשאות וגם לא מעט חוסר מוסר, במחשבה שהשקפת העולם שלי עדיפה על השקפת העולם של 'האחר'. חוסר ההבנה של 'האחר' נובע מחוסר ידע ומודעות על מנגנוני החשיבה של בני אדם, ומטעויות הערכה אופייניות שעיקרן:
1. אשליית השוויון.
2. התמקדות בפרט.
3. קבלת הנרטיב של 'האחר'.
אם נדע לדלג על כשלים אלו, נדע להבין את 'האחר' טוב יותר.
אשליית השיויון טעות נפוצה של האנשים הבאים להבין את 'האחר' היא ההנחה ש 'האחר' חושב ומרגיש כמונו. טעות זו נובעת מהדעה שנוסחה בצורתה הידועה ביותר במהפכה הצרפתית: "כל בני אדם שווים." כאשר מקבלים קביעה זו, טבעי שנחשוב שאם כל בני אדם שווים, אנשים אחרים יגיבו באותה צורה כמונו.
הטעות הזו נפוצה במיוחד בין אנשים ליברלים בעולם המערבי, החושבים בטעות שאנשים מתרבות אחרת יתנהגו כמוהם.
הילרי קלינטון הייתה אסירת תודה, לו מישהו היה עושה למענה, מה שארצות הברית עשתה למען תושבי בנגזי. לכן היא נדהמה כשהם לא התנהגו כמצופה.
חמינאי מנהיג אירן, חושב שכל בני האדם שווים. לכן הוא לא מבין למה לא כולם מוסלמים. ברור לו כשמש, שכולם צרכים להתאסלם ולחיות לפי חוקי השריעה.
לנו, הליברלים המערביים, ברור שהערכים שלנו ודרך החיים שלנו היא הדבר שאליו חייבים כל בני האדם לשאוף. אם הם חושבים אחרת, מתנהגים אחרת ובעלי ערכים שונים, הם פשוט טועים או עדיין לא מספיק מפותחים.
בדוגמה של הילארי השייכת לשבט הליברלי, הערך החשוב ביותר בסולם הערכים הוא קדושת החיים. הערך העומד מיד אחריו הוא חיים טובים. לכן הדרך לחיות בשלום היא לתת לכולם, ובעיקר לשבט המוסלמי רמת חיים המתאימה למערב.
אך למוסלמים סולם ערכים שונה. ההכנעה לאל (שזה פירוש האיסלאם) והכבוד, הם הערכים הגבוהים בסולם הערכים שלהם מקדושת החיים, ובוודאי מרמת חיים. לכן מצווה היא להרוג את השגריר הכופר בבן גאזי.
כל אדם יכול להבחין שאנשים שונים חושבים ומגיבים באופן שונה, למרות שהמוח שלהם עובד באותה צורה באופן בסיסי. לומר שאנשים שווים ולכן מגיבים באותה צורה, זו פשוט טעות.
אנשים אינם מעבדים את הקורה סביבם באותה צורה, אינם מסיקים אותן מסקנות, ואינם מגיבים לפי אותו סולם ערכים.
באנלוגיה למחשבים, נמצא שמחשבים משתמשים באלגוריטם שונה כך שאינם מעבדים את הנתונים באותה צורה. מריצים אפליקציות שונות ולכן אינם מציגים תמונות דומות על המרקע, ואינם מגיעים לאותם תוצאות.
ברור שמחשב אפל של מעצב, המריץ אפליקציה גרפית, מציג על המסך משהו שונה ממחשב של המזכירה המשמש לה כמכונת כתיבה, למרות ששני המחשבים בנויים בצורה דומה ופועלים בעקרונות זהים.
השכנוע הפנימי שכל האנשים חושבים ומרגישים אותו דבר, מביא להערכה מוטעית לגבי איך 'האחר' חושב ומגיב ולכן יש להיזהר לא להתבסס על הנחה כזו.
אין שני בני האדם שווים, או בניסוחו של הפילוסוף לווינס: "הפנים של 'האחר' הם תמיד מה שלא אני."
התמקדות בפרט קשה לאנשים להבין מושגים ערטילאים. קל יותר להתייחס לאדם מסוים ולהזדהות עם מקרה פרטי. לכן, כאשר הוא מנסה להבין את 'האחר' הוא מתייחס לאדם הפרטי 'האחר' ולא לקבוצות התרבותיות בהן הוא משתתף.
זו טעות.
הקבוצה התרבותית אליה אדם שייך, משפיעה על אופן חשיבתו ועל תגובותיו. יש מחקרים רבים המראים שבני אדם משנים את התנהגותם כאשר הם נמצאים בקבוצה. אך אין צורך במחקר מעמיק כדי לראות איך אדם יכול לשנות את התנהגותו כאשר הוא נמצא בסביבה חברתית. מספיק לראות את המאמינים היוצאים מהמסגד ביום שישי וצועקים ססמאות כאיש אחד. או את אוהדי הכדור רגל המעודדים את קבוצתם בשבת בשירה נלהבת, ומקללים את השופט במילים שלא היה עולה על דעתם להשתמש בהם מחוץ למגרש.
לפעמים ההשפעה של הקבוצה אינה מוגבלת רק לזמן בו האדם משתתף באירוע חברתי, אלא משפיעה על ראיית המציאות, דעותיו ופעולותיו בטווח הארוך.
כדי להבין את מה 'האחר' רואה, ואיך הוא יגיב על כך, חייבים ללמוד את תפישת המציאות ואת הערכים של הקבוצה לה הוא שייך, ולאמוד את מידת ההשפעה של הדעה הקבוצתית (העדר) עליו.
השפעת החברה התרבותית על אדם שונה לא רק אצל אנשים שונים, אלא גם אצל אותו אדם בתקופות שונות בחייו. תינוקות נוטים להיות אגואיסטים, כלומר מתנהגים פחות לפי קודי החברה, מהסיבה הפשוטה שקשה להם לשרוד ועליהם להעדיף את הצרכים המיידיים שלהם. כאשר הם גדלים, הם נוטים יותר לכיוון שבטי ומושפעים מהחברה בה הם נמצאים. לפעמים הם נטמעים בתוך הקבוצה, מתוך הרצון לקבל את החסות של השבט. הם יתנהגו כמצופה מהם (יילבשו מותגים, ייאמצו צורת דיבור וכו').
תנועת המטוטלת הזו מתאזנת אצל רוב בני האדם, אחרי שהם מתבגרים. לאנשים בוגרים יש חלק שהוא פרטי ואישי, וחלקים אחרים הזהים לקבוצה התרבותית שלהם.
כדי להבין אדם חייבים ללמוד על אופי הקבוצות אליהן הוא משייך עצמו, במקביל ללימוד האופי הפרטי של האדם.
טעות היא לנסות להבין את 'האחר' כאשר בוחנים אותו כפרט עצמאי בלי להבין את השפעת הקהילה עליו. הדבר דומה לבחינת התנהגות נמלה, בלי להבין את תפקידה בקן. הנמלה היא רק תא אחד בתוך גוף הגדול יותר שנקרא קן נמלים.
קבלת הנרטיב של האחר הטעות המסוכנת מכולן, היא קבלת הסיפור (מה שנקרא נרטיב) של 'האחר', והקבוצה התרבותית שלו.
הסיפור על הספינה של אודיסאוס שחייבת לעבור ליד אי-בו שוכנות הסירנות, מדגים את הסכנה בקבלת הנרטיב של 'האחר'. מלחים המקשיבים לקולות הסירנות המפתות, יאבדו את הרצון לחזור למולדת, לכן חייב היה אודיסיאוס לאטום את אוזניהם ולקשור אותם לתורן הספינה.
גם בימנו יש אנשים שמקבלים את הנרטיב של הקבוצה האחרת, עד כדי חבירה לקבוצה של 'האחר'. לפעמים זה מתחיל ברצון ללמוד על 'האחר'. לפעמים זה בא מהרצון להיות פתוח ולקבל את השוני של 'האחר'.
כדי ללמוד או לקבל את השוני של 'האחר', חייבים להנמיך את הגנות חומות התרבות שלנו, הקיימת כדי לבדל אותנו מקבוצות אחרות שעלולות להשפיע עלינו.
הסכנה היא שכאשר מנמיכים את החומה התרבותית, מורידים הגנות, ובמקום ללמוד את האמת על 'האחר' לומדים את 'הנרטיב' שהוא מספר, וחושפים עצמנו למנגנון התרבותי המשוכלל שתפקידו לספח אנשים לקבוצה האחרת. חשוב לדעת את 'נרטיב' של 'האחר', אך ורק אם זוכרים שזה סיפור שמסופר במטרה לאחד ולגבש את הקבוצה של 'האחר' ולהרחיק את השפעת קבוצות אחרות.
חייבים גם לזכור שאין קשר הדוק בין נרטיב, למציאות האמתית. הנרטיב הוא מגמתי.
אנו עלולים לשכוח שאנו שייכים לקבוצה שונה, ושעלינו לחתור למולדת, ולא להיסחף לאי זר בעקבות קולן המפתה של הסירנות. בדוגמה שלנו, הילרי קלינטון וכל השבט הליברלי שלה, קנתה את הנרטיב המוסלמי.
הנטייה הזו לכיוון הנרטיב המוסלמי, פגעה ביכולת השרידות של התרבות המערבית שהיא שייכת אליה.
הערבים המוסלמים הוכיחו שהם מספיק מתוחכמים ובעלי ניסיון בהונאת 'האחר', כדי לדעת ללחוץ על הכפתורים הנכונים ולהפעיל את הממשל האמריקני. הם לחצו על כפתור המסכנות, כפתור הפתיחות, ולא היססו ללחוץ על כפתור השנאה ליהודים שהוחדרה במערב במשך שנים רבות.
מהכיוון שלהם חומות התרבות המוסלמית גבוהות מספיק, כדי להקשות על הכלוא בתוכן, להחליף את הנרטיב המוסלמי בנרטיב המערבי.