אמש נשא "אובמה הראשון" את נאום התשובה המובטח שלו לטיעוני ראש הממשלה נתניהו. כדרכו בנאומיו הפולמוסיים, נאמרו הדברים בקרירות ובישוב הדעת, כשחיוך מלגלג מבצבץ בקצות שפתיו. המאבק מעניין משום שהוא מתנהל בין שני נואמים מוכשרים, בעלי שליטה מעולה בשפה האנגלית ורהיטות ביטוי בלתי שכיחה.
בכל זאת, לא מדובר בוויכוח אקדמי, אובמה מייצג את ארה"ב, המעצמה מספר אחת בעולם ונתניהו את מדינת ישראל, מדינה קטנה, מוקפת אויבים ומאויימת מיום הקמתה בהשמדה. ישראל עדיין חרדה לגורלה, פעמים יותר ופעמים פחות, על-רקע ההיסטוריה היהודית מאז החורבן הראשון, אבל במיוחד מאז שואת אירופה במאה ה- 20. אובמה אינו עוסק בקטנות ואינו קשוב להבדלי הניואנסים. לדבריו ארה"ב סיפקה לישראל כל מה שאנו זקוקים לו בכדי להגן על עצמנו מפני תוקפנות קונבנציונלית - האמנם?! כאשר שמעתי אותו אומר זאת, נזכרתי לפתע באמברגו קצר המועד שהטילה ארה"ב על ישראל בעיצומו של מבצע צוק איתן, כאשר מנעה ממנה טילי "הל פייר" למסוקים ומספר פריטים אחרים שהיו חסרים ללחימה השוטפת. אם כך, היכן באמת אנו עומדים? במקום שאובמה מדבר עליו או קרוב הרבה יותר למקום שנתניהו מדבר עליו - אין לסמוך על איש בכל הנוגע לביטחון ישראל, גם לא על הידידה הגדולה ארה"ב?!
אובמה ממשיך בנאומו הפולמוסני ותומכיו מחככים ידיהם בהנאה; וראה זה פלא, הבוקר כאשר התקשורת הישראלית המגויסת מדווחת על הנאום ומביאה את העדויות "האוביקטיביות" של כתביה מוושינגטון, מתברר שבין המתלהבים הבולטים מדברי אובמה בפולמוס עם ראש ממשלת ישראל, נמצאים לא מעט ישראלים מן האגף השמאלי והמרכז הפוליטי שלנו; מקרה? - לאו-דווקא! משהו מתמרץ אצלם את חילוף החומרים כאשר הם משמיעים בדחילו ורחימו את המילים אובמה ונתניהו; מול אזכור אובמה, מתרחב החיוך השפוך על פניהם והם מקפידים לצטט כמעט כל פסיק בדבריו ומול אזכור נתניהו, מתכרכמים פניהם ודמנציה חזקה משתלטת על ידיעותיהם וזכרונם -כמעט תפוגה קולוסלית. ללא ספק מדובר במחלה יהודית גלותית, שלוקים בה רבים מאלה שיושבים בארה"ב גופה, אבל גם לא מעטים בתוכנו. על המניעים והסיבות של כל אחד מן הנגועים, נעמוד בפעם אחרת.
כאשר הולכים דברי אובמה ונמשכים עוד ועוד, מתחזק הרושם שמדובר בחשבון של מכולת עם נתניהו - אובמה אינו מסביר מדוע ההסכם טוב, אלא מדוע נתניהו טועה כאשר הוא טוען שההסכם רע; לכל הדעות זו פרקטיקה שיווקית נפסדת. לא אנסה לעסוק כאן בכל הנאום ובכל ההטעיות וגניבות הדעת הכלולות בו, אביא רק מספר דוגמאות:
ראשית, הטיעון הישראלי העקרי מול ההסכם איננו נוגע לאיומים הקונבנציונליים, המוקד הוא איום הגרעין והחשש ממרוץ חימוש גרעיני באזור. הבעיה מחמירה ונעשית אקוטית כאשר מדובר באיום משולב: גרעיני וקונבנציונלי שלובים. מה עושה לכך ההסכם? - הוא מגביר את שני האיומים גם יחד. לאיום הגרעיני, הוא נותן לגיטימציה ומשחרר את אירן מלחצי הסנקציות שהכבידו מאוד על התוכנית המקדמת אותו ובה בעת הוא מודה שאין דרך לוודא שאירן לא תרמה את הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית או את חותמי ההסכם. לאיום הקונבנציונלי, הוא נותן לגיטימציה מסוג אחר לגמרי -מצד אחד הוא אינו מטפל בו כלל ומאידך-גיסא, הוא משחרר לאירן סכומי עתק, שיקלו עליה את המשך החתרנות האזורית ואת פיתוחה. מטיעונים אלה מתחמק אובמה בדרך כלל ובמקום תשובה להם, הוא מסביר לישראל ולשומעיו האחרים, שאם לא יהיה הסכם אירן תמשיך בפעילות הגרעינית (אבל היא תמשיך בה גם עם הסכם...) והדבר עשוי לגרור מלחמה באזור (אולי מפני שארה"ב תאלץ לתקוף את אירן) ובמסגרת מלחמה כזו עשוי חיזבאללה להשתמש בעשרות אלפי הטילים שיש לו לתקיפת ישראל. זו כבר גניבת דעת אמיתית:
- ישראל לא בקשה שארה"ב תגן עליה מפני חיזבאללה.
- איום הטילים של חיזבאללה בטל בשישים מול איום גרעיני אירני, אם איום כזה אינו חוסה בצילה של מטריה גרעינית.
- ארה"ב אינה אמורה לקבוע את סדרי העדיפות מבחינת חומרת האיומים על ישראל במקום ממשלת ישראל. אם ארה"ב רוצה לנהוג כידידה, עליה להקשיב לנציגות הישראלית האותנטית, קרי: ראש הממשלה נתניהו.
- אובמה מבליע את עניין סלידתו מהרצון להקלע לצורך לתקוף את אירן ומנסה לטשטש את העמדה הישראלית האמיתית, שגורסת שאם יש לאירן יכולת - היא תשתמש בה ושום נייר פורמלי לא ימנע זאת. אובמה מנסה לשחק כאן משחק אלגנטי של דחיקת הקץ, לאמור: לטווח הקצר קנינו שקט ועסקים טובים; בטווח הארוך,יקרה מה שיקרה, אבל זה כבר לא יתחולל במשמרתשלו... מי שרואה בגישה זו מעשה ידידותי, שיבושם לו. אין חלקי עם החושבים כך.
נקודה טיפוסית אחרת בוויכוח קשורה בשאלה האם באמת לא ניתן היה להשיג הסכם טוב יותר והאם הסכם רע טוב יותר מאי-הסכם. גם כאן הוא מסובב את הדברים במטרה להטעות את שומעיו. איש אינו יודע בוודאות אם לא ניתן היה להשיג הסכם טוב יותר, אבל ברור לחלוטין שהאופן בו נוהל המו"מ מול אירן, היה מן הגורמים הקריטיים לכך שדה-פקטו הסכם כזה לא הושג. ניהול המו"מ הכושל רשום על שמה של ארה"ב ומנהיגותה ולנוכח משקלו של אובמה בתהליך קבה"ח, גם עליו אישית. ארה"ב עמדה בראש חבורת המתדיינים, היא שיצרה את אוירת המו"מ,היא שביטאה חולשה וחוסר נחישות לאורך כל הדרך, היא שסרבה להציב על שולחן הדינים במשך כל המו"מ אופציה צבאית ראלית והיא שוויתרה שלב אחר שלב בכל הנושאים הקריטיים על עמדות המוצא שאמורות היו לספק ביטחונות מציאותיים יותר לקיום ההסכם. ארה"ב רשאית לשחק בגורלה וכך גם שותפיה למו"מ, אבל היא אינה רשאית לעשות זאת עבור ישראל ובשמה של ישראל משום שלא הוסמכה לכך.
לכן, אין פלא שראש הממשלה אמר שישראל אינה מחויבת להסכם: א. היא לא שותפה בו כבת-ברית, ב. היא טענה כל הזמן שהוא רע ומסכן את ביטחונה.
אובמה ממשיך לאחז עיניים בדבריו ומסביר לשומעיו ש"כל העולם" מברך על ההסכם מלבד ישראל (קרי: נתניהו). לא שמעתי שמדינות המפרץ, למשל, מברכות על ההסכם. לא ברור גם מדוע חשוב להדגיש שרוסיה או סין מברכות עליו כאשר האיום האירני עליהם אינו דומה משום בחינה לאיום על ישראל, לא כאיום גרעיני טהור ולא כאיום גרעיני-קונבנציונלי משולב. אולם, משום מה
שוכח אובמה להזכיר בטיעונו זה שישראל היא המדינה היחידה בעולם שלגביה התבטאה אירן בתוקפנות גלויה ובאיום השמדה ישיר. אני מהמר שהמנעות זו אינה נובעת משכחה...
אובמה לוקה בעוד כמה וכמה שכחות חשובות דומות ובין היתר את סוגיית האמון והאמינות בין המדינות בהקשר להבטחתו שאם אירן תתקוף את ישראל, ארה"ב תגן עליה. את חוסר האמון הבסיסי הוא בנה וטיפח הוא במספר מהלכים מרכזיים ובשורה של צעדים נוספים: בנסיון לכפות על ישראל פתרון לבעיה הפלשתינית תוך התעלמות מאינטרסים ביטחוניים ולאומיים ישראלים חיוניים ואימוץ עמדות ערביות שעה שארה"ב מתיימרת להיות מתווך הוגן. בעידוד וטיפוח הרוח האנטי-ישראלית הנושבת כיום בעולם, באמצעות אירופה, גם זאת במטרה לכפות על ישראל מהלכים המנוגדים לרצון רוב הציבור בה ולמדיניותה הלאומית. בהפעלת מדיניות אזורית לרבות עידוד וטיפוח האחים המוסלמים, שהובילה לאי-יציבות קשה ולגידול ברמת הסיכונים הנשקפים לישראל, תוך התעלמות מעמדותיה. בניהול המו"מ הגרעיני עם אירן ללא השתתפות ישראלית ולו גם השתתפות בלתי-ישירה.
אם מוסיפים לאלה את המעורבות האמריקנית-אירופית בהתססת הרחוב הישראלי נגד הממשלה הנבחרת, את המימון של פעילות ארגונים חתרניים בתוך ישראל ומהלכים לגינוי ישראל על דברים שארה"ב עצמה אינה מצטיינת בהם במיוחד (כגון, המנעות מפגיעה באזרחים במהלך פעולות צבאיות בשטחים בנויים ומאוכלסים) -מקבלים תמונה המבטאת שינוי מהותי בתאום ושיתוף הפעולה בין המדינות ושרירות לב אמריקנית ביחסה לישראל בהשוואה לעבר, לצד התעלמות מהסכמות והבנות עם ממשלים קודמים ובכלל זה הנשיא בוש עצמו. אם השת"פ הבי-לטרלי תלוי בגחמותיו של הנשיא המכהן - איזה ערך אמיתי יש להבטחות אובמה כיום לגבי המצב שישרור כאן בעוד כשנתיים, ולא כל שכן בעוד 10 או 15 שנים?!
לסיכום: מעט הדוגמאות הנ"ל מוכיחות שכל דבריו של אובמה אינם באים לתקן באמת טעויות בטיעוניו של ראש הממשלה נתניהו, אלא כדי להטעות את שומעיו. עובדה זו בעצמה אומרת "חשדהו". אילו היו לו טיעונים טובים, לא צריך היה ל"פברק" טיעוני-סרק.
טוב עושה ראש הממשלה שממקד את תשומת הלב בעיקרי המחלוקת ואי-ההתאמות בין מציאות האיומים להבטחות המפוקפקות של הממשל. בבוא יום פקודה, יהיו מהלכים אלה יסוד מוסד לגיבוש והפעלת המהלכים שתצטרך ישראל לנקוט בכדי לתקן את טעויות ההווה, בראש וראשונה בכוחות עצמה, כבעבר.
מוזרים בעיני במיוחד הם הווסלים האמריקנים שלנו, אלה שמדקלמים "אמן" אחר כל התבטאות של בכיר אמריקני, בין אם יש לה יסוד ובין אם לאו. היציאה מן הגלות אינה מעידה בהכרח על הוצאת הגלות מתוכנו; אמירה זו אינה מקורית שלי.
