"הצבאות הערביים נכנסו לארץ ישראל כדי להגן על הפלשתינים מפני העריצות הציונית, במקום זה הם נטשו אותם. הכריחו אותם להגר ולעזוב את מולדתם, הטילו עליהם הסגר פוליטי ואידאולוגי והשליכו אותם לגטאות. מדינות ערב, הצליחו לפזר את הפלשתינים ולהרוס את אחדותם. הם לא הכירו בהם כעם מאוחד, עד שעשו זאת מדינות העולם." - מחמוד עבאס - (אבו מאזן), במאמר שפרסם באמצע שנות ה-70, לפני היותו יו"ר הרשות הפלשתינית.
ימי זעם הכריזו ארגוני הטרור הפלשתינים לאחר שרפת הבית בכפר דומא ורצח התינוק עלי דוואבשה, רק שאותם ימי זעם, אינם מיוחדים במינן. כידוע, ימי הזעם הפלשתיני רצים על אדמת ארץ ישראל כבר יותר ממאה שנים.
הרי עוד לפני שקמה לה מדינת ישראל, קם לו טרור ערבי-מוסלמי שדרש את מחיקתם של יהודי הציונות אשר עלו לארץ בעליות ההתיישבות השונות. חלקם של ערביי הארץ, שעדיין לא התפארו בלאומיות פלשתינית, לא ששו לחדול ולא פסקו למעשה מטרור, כאילו שמדובר במותג הבית הוותיק שלהם.
מ"מאורעות תרפפ"ו" (תרפ"ט) ועד ימינו, פעילות הטרור על מגוון צורותיה, מעולם לא חדלה לייצר בפס יצור כה מובהק וברור. עריצות, כך לשון הגדרת הממשלה הציונית בפי ההנהגה הפלשתינית מאז זכו הפלשתינים כביכול, להכרה בינלאומית.
כלל לא משנה אם זו ממשלת ימין, מרכז או שמאל, ממשלה ציונית בארץ ישראל, זו עריצות מבחינתם. מספיק להבין דבר אחד מדבריו של אבו-מאזן לגבי הסכמי אוסלו, (נאמר כי ישראל ביצעה באותה תקופה, את השגיאה הגדולה ביותר בתולדותיה, מכיוון שאוסלו נתן לפלשתינים אדמה בלא תמורה, וסוגיות השלב הסופי של הפתרון נשארו פתוחות) על-מנת לקבל את התמונה כי מה שקרה וקורה עד היום מבחינת ישראל וגם ובעיקר מבחינת הפלשתינים, הוא חוסר המוכנות והבשלות מצידם של הגורמים בעלי היכולת להגיע לפתרון מקובע.
הסיבות יכולות לנבוע מפחד, חוסר אמונה, שנאה, מלחמת דת, פוליטיקה צרה וכיו"ב. אבל ככל הנראה במבט נוסף, הסיבה המרכזית היא פירוד ושבטיות קיצונית.
בצד הישראלי, ישנה תחושה שגוברת ככל שחולפים הימים, בה הרוח נושבת יותר מדי לשוליים הקיצוניים הן מימין והן משמאל ואילו המרכז השפוי שביניהם למעשה לכוד בין "תזמורת הכסאות הפוליטיים" של ההנהגה.
בצד הפלשתיני, על הנהגתה נאמר פעם כי לעולם לא פיספסה הזדמנות לפספס הזדמנות, ישנו מצב של הקצנה מתמדת הנובע בראש ובראשונה, בעיקר מחינוך לשנאת ישראל, אך גם כמובן ממיאוס ומפלגנות בתוך החברה והפוליטיקה הפלשתינית בעיקר מאז הסכמי אוסלו והקמתה של הרשות הפלשתינית. תנועת חמאס סירבה להכיר בהסכמי אוסלו ואף נמנעה מלהשתלב במוסדות הרשות הפלשתינית, מה שהביא עד להקצנה חריפה עד עימות לוחמני בין חמאס לפתח בנערך בעיקר ברצועת עזה של שנת 2006, שהוביל להשתלטות חמאס על הרצועה.
כשאין דרך נחושה וברורה, המיישמת את הפתרון להיפרדות מהפלשתינים, ישנה הקצנה. ההקצנה, הן מבחינה דתית, הן מבחינה לאומנית והן מבחינה של פוליטיקה צרה, שחיתות ציבורית ושלטונית, מייצרת אווירת הסתה ולאומנות שלמעשה הובילה ומובילה לפעולות הטרור על צורותיו השונות.
