אנו בסימנו של חודש אלול העומד בפתח, ואנו זוכרים שהחג נמצא בסימן "אני לדודי ודודי לי". זהו נוטריקון שנוצר לשם אלו"ל. חודש אלול שמו במקור הוא בבלי ומשמעותו קציר. השם אלול מופיע בספר נחמיה ו, ט"ו המתאר את הקמת החומה בימי בית שני: וַתִשלם החומה בעשרים וחמישה לאלול.
על-פי המסורת העולם נברא בכ"ה באלול ונשלם בא' בתשרי. הפסוק "אני לדודי ודודי לי" נתפס במסורת ככיסופים של ישראל לקדוש ברוך הוא ולכן אלה ימי תשובה וסליחות. אך הניסוח "אני לדודי ודודי לי" מבטא בפשט שלו גם אהבה. בשיר השירים ו, ג נאמר: אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים.
ניתן לקבוע גם ראשי תיבות לאלו"ל: אלו ואלו... מבקשים לדבר על אהבה. כי יש לאהבה פנים רבות, ואם אלו ואלו ידברו על אהבה הם יגלו שפניה מגוונות.
כשאנו מדברים באלול "אני לדודי ודודי לי", אנו מתפללים לאהבה. אנו מתפללים להיות ראויים לשפע הזה של טוּב שיש בעולם, וכל אחד ואחת מאיתנו רוצה לטעום מן השפע הזה של אהבה שיש בעולם. ביום הזה אנו מבקשים למצוא אושר באהבתנו, בנתינה שלנו. חכם סיני אמר: מי שזורע זרעים של נתינה, זוכה לקָטיף נצחי.
ג'ון גריי בספרו הידוע "גברים ממאדים, נשים מנוגה" כתב כי קשה לחבר את בן כוכב מאדים עם בת כוכב נוגה כי הם מדברים לא פעם בשפות שונות. והשפה היחידה המחברת אותם היא שפת האהבה. מתברר שהמקורות היהודיים רוויים סיפורי אהבה.
הנה סיפור יפה הלקוח מתוך מדרש רבה לשיר השירים:
"מעשה באשה אחת ...ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. באו אצל רבי שמעון בר יוחאי... אמר להם: חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים (נפרדים), אלא מתוך מאכל ומשתה. הלכו בדרכיו ועשו לעצמם יום טוב ועשו סעודה גדולה. (נתנה לו יין) והשתכֵּר יותר מדי... אמר לה (לאשתו): בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וּטְלי אותו וּלְכי לבית אביךְ. מה עשׂתה לאחר שיָשן? רמזה לעבדיה ולשפחותיה, ואמרה להם: שְׂאוּהוּ במיטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא (לבית הוריהָ).
בחצי הלילה ננער משנתו, כיוון שפָּג היין. אמר לה: בִּתי, היכן אני נתון?
אמרה לו: בבית אבא.
אמר לה: מה לי בבית אביךְ?
אמרה לו: ולא כך אמרתָ לי בערב: כל חפץ טוב שיֵש בביתי, טלי אותו ולכי לבית אביךְ. אין בעולם חפץ טוב לי יותר ממךָ.
הלכו אצל רבי שמעון בר יוחאי, עמד והתפלל עליהם ונִפקדו" (נולד להם ילד).
כלומר, מתברר שמדיבּור יש עיבּור.
אלול הוא הזמן לשיר אהבה:
אהבה באלול/
בלפור חקק אֲנִי הוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר מְבַקֵּשׁ נְהָרָה
מַעְיָן יְשׁוּעָה, עֵת רָצוֹן בֶּאֱלוּל
אֲנִי אוֹמֵר עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת
אוֹמֵר תְּפִלָּה אוֹמֵר שִׁירָה
וְהִנֵּה אִשָּׁה נוֹגַעַת בִּי
שׁוֹאֶלֶת אֶת נַפְשָׁהּ לָמוּת
הִיא מָאֲסָה בְּצַפַּחַת הַמַּיִם
הִיא מָאֲסָה בְּלֶחֶם הָאָרֶץ
וַאֲנִי נוֹתֵן לָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ בֶּאֱלוּל
דִּבְרֵי שִׁיר, טַל יַלְדּוּת.
אֵין כָּאן חֹם מִן הָאוּר
אֵין לִי לָתֵת לָהּ
לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם
גַּם לֹא מַיִם מִן הַצּוּר.
אֲבָל אֲנִי מְתַקֵּן שִׂמְלָתָהּ שֶׁבָּלְתָה
שֶׁאֱלוּל זְמַן תִּקּוּן
בְּמִלִּים רַכּוֹת, בְּתַךְ מַכְלִיב אוֹר
אֲנִי נוֹתֵן לָהּ מַחְסוֹרָהּ קוֹרֵא צְקוּן
מִפִּי הָאַהֲבָה מִפִּי הַבּוֹר.
הִנֵּה אִשָּׁה נוֹגַעַת בִּי עַכְשָׁיו
מִן המַּחְסוֹר
עֵינֶיהָ נוֹתְנוֹת שְׁלוֹמִים כְּנָהָר.
אֲנִי לָהּ דּוֹד
וְהִיא לִי נְוֵה מִדְבָּר.
