סוף השבוע האחרון עמד בסימן ניסיון הדריסה של חיילי צה"ל בצומת שילה שבשומרון ע"י מחבל פלשתיני שנורה ונהרג. גל גינויים של כל הקשת הפוליטית הישראלית הציף אותנו, בצד דברי שבח של גורמים פלשתינים. הושמעה ביקורת איך זה שהרשות הפלשתינית אינה מגנה את ניסיון הרצח הזה, מזכ"ל ה-או"ם נדרש לגנות, והערכה הכללית הייתה שמדובר ב"פיגוע אווירה".
כלומר, הוא תוצר של האווירה העכורה שנוצרה בעקבות הרצח הזוועתי בכפר דומא, ומהווה חלק ממסע נקמת הדם הפלשתינית. המונח השגוי הזה, לדעתי, של "פיגוע אווירה" מצוי אצלנו בשימוש רב והוא למעשה בא ואומר: מדובר במעשה שהוא תוצר של מקרה מצער שקרה ואשר הביא לפיגוע. במילים אחרות, תאור פיגוע כתוצר של "אווירה" מצמצם את חומרתו ומתרץ אותו; השמאל הקיצוני, בלהקת
עיתון הארץ, כמובן מגלה הבנה ל"סערת הרגשות" שפוקדת בימים אלו את הפלשתינים.
ובכן, לדעתי מה שאנו עדים לו אינו אלא חוליה ברצף בלתי פוסק של אלימות פלשתינית, חצי ממוסדת, מאז ועידת ארגון פתח (שאבו מאזן הוא היו"ר שלו) באוגוסט 2009, שהכריזה על "התנגדות עממית" נגד הכובש הישראלי. היא כוללת: זריקות אבנים, דקירות סכין, דריסה, זריקת בקבוקי תבערה, וכיוצא באלו. היא משולבת הדוקות במאבק המדיני, המשפטי וההסברתי שהרשות הפלשתינית מנהלת נגד ישראל בכל הארגונים העולמיים. אבו מאזן, אפילו בעצרת האו"ם, ואישים פלשתינים בכירים אחרים, העלו אותה על נס כ"מחאה הפלשתינית השקטה והלא אלימה נגד ישראל". כמובן שהיא אלימה, כי אבנים הורגות ופוצעות ובקבוקי תבערה שורפים. אבל, בתודעה העולמית הצליחו הפלשתינים לטשטש את האופי האלים שלה. זאת "האינתיפאדה" נוסח אבו-מאזן. בשנים שחלפו אירעו מאות פיגועי "התנגדות עממית". הרשות הפלשתינית לא גינתה אף אחד מהם, והוא הדין בגופים בינלאומיים. ואצלנו? התקשורת בדרך כלל מתעלמת מהנעשה ביהודה ושומרון, מטאטאה את הפיגועים היומיומיים מתחת לשטיח, ומפעם לפעם נתלית בתירוץ הסלחני של "פיגוע אווירה".
אז בואו ונתעכב על פיגועי הדריסה. בדף הפייסבוק של תנועת הנוער של הפתח מ-6 נובמבר 2014, בעקבות פיגוע הדריסה בשיח ג'ראח בירושלים (בו נהרג קצין מג"ב ונפצעו 13 אזרחים ישראלים ) נאמרו הדברים הבאים (ואני מצטט מהתרגום בכתבה של מרכז המידע למודיעין וטרור ): "התנגד לו ולו גם באמצעות מכוניתך.. עמנו הפלשתיני אינו חסר אונים. עמנו הפלשתיני יתפוצץ בכל הדרכים. התנגד, התנגד, התנגד". אין פלא שחלק לא מבוטל מפיגועי "ההתנגדות העממית" מבוצע בידי יחידים, או חוליות שאינן משתייכות בהכרח לגופי טרור ממוסדים. זה כוחן בהסתה של הרשתות החברתיות בחברה הפלשתינית.
ובואו נזכור שרק במחצית הראשונה של השנה (עד יוני 2015) אירעו שבעה פיגועי דריסה (ארבעה מהם בירושלים המהווה יעד טוב לפיגועי דריסה ). כמובן שהרשות הפלשתינית לא גינתה אף אחד מהם ולא הגדירה אותם כפיגועים, ובכמה מקרים כלי התקשורת הפלשתינים טענו שבסך-הכל מדובר "בתאונות דרכים". ולהזכיר יותר נשכחות: ב-22 אוקטובר בוצע פיגוע דריסה בתחנת הרכבת הקלה בגבעת התחמושת בירושלים. כתוצאה נהרגה תינוקת בת 3 חודשים (חיה זיסל ז"ל) ושמונה בני אדם נפצעו. מבצע הפיגוע נורה, נפצע ומת מפצעיו. מה דיווחה סוכנות הידיעות הרשמית הפלשתינית (על-פי כתבה בנושא של המרכז ומודיעין לטרור )? "תושב ירושלים מת מפצעיו כתוצאה מירי כוחות הכיבוש". שר החוץ הפלשתיני, ריאד אל מלאכי, הביע צער על מות הפלשתיני. ומה עם התינוקת חיה זיסל ז"ל ? הס מלהזכיר.
כן, זהו ההבדל התהומי בינינו, העם היהודי, לבין העם הפלשתיני. וטוב שכך!
