בתולדות נשיאי מדינת ישראל לא נולד עוד נשיא פופולרי כמוהו - כזה ששומר על מגע יומיומי עם ה"עמך". במקום "כבוד הנשיא" - הוא מעדיף להיות "רובי", כפי שביקש בעצמו מאיתנו, עממי ואהוד על כולם כאחד.
בהקשר לכך מן הראוי להודות שמשכן הנשיא לא היה בעבר בית-זכוכית כה שקוף. להבדיל באלף-אלפי הבדלות מקודמיו - הליכותיו של "המורם מעם" בהווה הן באמת גלויות לעין כל. שלא כמשה קצב, למשל, אין לו דבר להסתיר מאיתנו; ומבלי לזלזל ב"גביר" חיים ויצמן - אין הוא בוחל במגע עם כולם.
בדומה לבן-צבי, הנשיא השני, הוא עניו וצנוע כמוהו, ולו רק אופשר לו - היה מוותר על מאבטח צמוד, כל אימת שהוא יוצא לרחוב, כמו גם על מכונית השרד הצמודה, ובמקומה מתנייד בתחבורה ציבורית. וכמובן שליבו מפרגן ל"בית"ר, שנותרה גם עכשיו אהבת-נעוריו, אלא שיחד עם זה הוא בוחל בקריאות "מוות" ו"בוז" שמשמיעים אוהדי הקבוצה לערבים.
לב רחום הוא לא היסס אף לרגע לפקוד את משפחתו של ערבי שנרצח בידי יהודי בן-עוולה, ובה בעת להביע באוזניה את תנחומיו הכנים, ממש כפי שעשה זאת המלך חוסיין, כשפקד בישראל את אותן משפחות יהודיות שבנותיהן נרצחו בידי ליגיונר ירדני.
את שכניו לרחוב הוא דאג להזמין לקפה ועוגה, כשעל האירוח ניצחה נחמה, אשתו, מבלי להטריח לכך את עובדי משק-ביתו. מפעפע בו לו לב חם ורגיש למי שנחשב לחסר-אמצעים, והמתן בסתר הוא לחם-חוקו. ולבסוף: להבדיל מקודמיו לתפקיד שסרחו - כבוד בית הנשיא בהווה משמש כמופת למשק שהוא חסכני וצנוע.
