אני מאמין כי הרגישות לגורלם של ישראלים לכל דבר, שאינם מוכרים הלכתית כיהודים, היא הכוח המניע, שהביא שורה של רבנים מן המעלה הראשונה ("רבני הציונות הדתית" הוא מינוח בעל ארומה פוליטית הממעיט משיעור קומתם), להציע כינון בתי דין לגיור אלטרנטיביים וליטול על עצמם את מלא האחריות למשתמע מן הצעד, בהווה של המתגייר, ובעתידו.
אילולי היה מדובר ברבנים אלה, אפשר היה להתייחס לצעד הזה כאל צעד שיש בו אלמנטים של התמרדות בסמכויות פוסקות, העמדת הדברים על אסכולות של מתינות מול חומרה, וכיוצא באלה. אבל ההרכב הפרסונאלי של העומדים בראש המהלך הזה אומר הרבה מעבר לזה. בלי שהדברים מפורשים, הם בעצם אמירה כי המדינה על מוסדותיה המחוקקים המתקיימים כולם על בסיס של היערכויות מפלגתיות, אינה ערוכה מעצם טיבעה להיות הפוסקת דרך הגופים הפועלים מכוח הסמכתם על-ידי המדינה מי הוא יהודי, וכי כל מה שאירע בכמעט שבעים שנות קיומה של ישראל כמדינה בסוגיות דת ומדינה, התרחש במציאות של דמוי-פתרון לבעיה שאין לה פתרון בקונסטלאציה הישראלית, ושההפרדה של המדינה מן הדת (לא הדת מן המדינה) הוא על דעתם הבלתי מנוסחת של הרבנים הנכבדים האלה, המהלך ההכרחי וההגיוני היחיד בנסיבות הריאליה הישראלית.
כמובן שאשכול הבעיות שהפרדת המדינה מן הדת תולה על חיינו הוא כבד גם הוא עד למאוד, ומשמעותו למהותה של ישראל כמדינה שהעם היהודי הקים אותה כמדינתו ולקהילייה היהודית בעולם כולו רבת רובדים. בהיעדר אמירה בהירה באשר למשמעות הרחבה וןהעמוקה של הצעד הזה, עלולה ההיערכות להשקת האלטרנטיבה להרבות מהומה בישראל.
הציבוריות המעורבת תעסוק בכשרות הגיור, בתקפותו לאורך ימים, במעמדה של הרבנות, במתח בין המחוקק לבין מה שיוגדר כ'איש הישר בעיניו יעשה', אבל לא תתבקש לשאלת היסוד של מעמדה של המדינה בתוך המרקם של היהדות ובמעמדו של של היהדות, על זרמיה המצויים היום, בתוך המדינה. קולות רבי תהודה יטילו מלא משקלה של האלטרנטיבה על ההיבט כי אינה פותרת אלא את מה שההלכה על-פי רוחה יכולה לפתור אבל לא את מה ששום אסכולה הלכתית לא יכולה לקבל ובכל זאת מאות אלפים מנועי הלכה חיים ורואים עצמם כיהודים בישראל, ויראו בחידוש הנועז כסות לשמרנות מתחסדת.
על דעת שומרי התורה בישראל ועל דעת הרואים עצמם חופשיים ממנה אין מנוס מלהעמיד את שאלת ההפרדה של המדינה מן הדת על הפרק. רבים וטובים במחנה הדתי מבינים את הדבר כערעור עצם צידוק קיומה של ישראל כמדינה יהודית, רבים וטובים באותו מחנה סבורים כי לא היא, כי ההפרדה של הדת מן המדינה תהיה לברכה גם לדת גם למדינה. אין היום ב"שטח" מציאות פוליטית הנוחה לעיון עובר לעשייה בסוגיה הזאת, אבל כל כמה שיאחרו את הדיון תתחדשנה יותר ויותר יוזמות - רובן ככולן מרצון כן ואמיתי - שתהיינה כאוטיות גם למדינה גם לדת.
הצעד האחרון אינה קריאת אזהרה והתראה באוזני הרבנות הראשית. זאת המעטפת התקשורתית הפסוודו פוליטית המוצגת לראווה. הצעד הזה הוא מכריע מפני שהוא קורא למעשה ובליבת מהותו תיגר על המערכת של יחסי דת ומדינה הקיימת ומודה כי היא בעיה לא פתורה מאז כינונה של ישראל הדורשת בחינה אם לא הכרעה, דיון מעמיק, פתוח, אמיץ, אם לא עיגון מחודש בחוק או במה שהוא למעשה חוקה בישראל. אכן באו מים עד נפש, אבל הנפש גבוהה והמים מרובים והם יוסיפו עוד לעלות, וטוב אשר ייבנו סכרים בטרם לא יהיה מנוס לטבע עצמו אלא להטביע את הטובה בשטף לא מבוקר.
