בעיצומו של גל החום שפקד את האזור בשבוע שעבר שוחררו חרצובות לשונם הכבולות של אזרחי המדינה. אם לא חשתם ברוח החרות המצננת שנשבה על פני הארץ, נגלה לכם שמדינת ישראל הפכה לאחרונה למעצמת חופש ביטוי, כאשר היועץ המשפטי לממשלה קבע שעל המדינה לממן ולתמוך במי שקורא לפגוע בי ובך.
במה דברים אמורים? לאחרונה התגלעה מלחמת תרבות בישראל לאחר ששרת התרבות,
מירי רגב, הכריזה, כי לא תתקצב תיאטראות התומכים בטרור. בתגובה הזדעק היועץ המשפטי לממשלה. בחוות דעת שהוצאה על-ידי אורית קורן ו
דינה זילבר, המשנות ליועץ המשפטי לממשלה, נקבע, כי השרה מנועה מליצור קריטריונים לתמיכה במוסדות תרבות המבוססים על תכני היצירות, שכן לשיטתן מדובר בפגיעה ב
חופש הביטוי.
המשמעות האבסורדית של עמדתן היא, כי השרה מנועה מלקדם מדיניות במשרדה. כלומר: פקידים לא-נבחרים מחייבים נציגה נבחרת של אזרחי המדינה לתמוך כלכלית בעמדות הקוראות לפגיעה במדינה. כל זאת בשם חופש הביטוי שכן לשיטתן בכדי שלא לפגוע בחופש הביטוי על המדינה לממן כל ביטוי, יהא אשר יהא.
צריך להדגיש: השאלה אינה האם אמן יכול להתבטא או לא. השאלה שעומדת לדיון היא האם המדינה מחויבת לתמוך ולתקצב גורמים המעודדים פגיעה בה. מסתבר שהיועמ"ש סבור שהמדינה חייבת לממן בכספי אזרחי המדינה את הקוראים לפגוע בהם עצמם, שאם לא כן - תיפגע חרות הביטוי שלהם.
לא צריך להיות משפטן כדי להבין שהממשלה לא מחויבת לניטראליות כלפי השקפות עולם כאלו ואחרות. אין גם הצדקה לכפות תמיכה אקטיבית במי שקוראים לפגיעה במדינה. תובנה יסודית זאת נקבעה בעבר על-ידי בית המשפט, אולם המשנות במכתבן התעלמו מהפסיקה ומההיגיון הפשוט. ההיגיון הפשוט הזה הביא לתמיכה חוצת מפלגות במהלכיה של רגב - מהליכוד בימין, דרך
יאיר לפיד ויש עתיד במרכז, ועד ל
איציק שמולי וחבריו ממפלגת העבודה בצידה השמאלי של המפה הפוליטית.
כידוע ליועצות המשפטיות, בטרם נגלוש אל מחוזות ההיגיון, הרי שמוטל על המשפטן לבחון מה הוא המצב החוקי הקיים. התשובה על שאלה זאת היא חד-משמעית וברורה. חוק התרבות והאמנות קובע את המטרות שצריכות להנחות את מימון היצירות בישראל. בחוק נקבע, כי קידום מדיניות של תרבות ואמנות ייעשה, בין היתר, בשים לב לערכי המדינה כיהודית ודמוקרטית, כלומר: באמצעות התערבות בתכני היצירה.
חשוב להדגיש שאפילו בארה"ב, שביצרה את מעמדו של חופש הביטוי, כבר נקבע מזמן שאין מניעה מלהתערב בתכנים פוגעניים במסגרת תקצוב תרבות. כך גם בקנדה ובמדינות נוספות. מסתבר שאפילו בישראל הייתה עמדת היועמ"ש עד לאחרונה שונה. היועץ סבר, כי מניעת תקצוב אינה פגיעה בחופש הביטוי, ועמדה זאת אפילו הוצגה בשמו לבית המשפט העליון בעניין חוק החרם.
מלבד הצגת מצב משפטי שגוי, רומזות המשנות במכתבן, כי לא יאפשרו חקיקה בניגוד לעמדתן. עמדה זאת מסוכנת ומזכירה את המצב העגום של הדמוקרטיה הישראלית ואת העדר יכולת המשילות של נבחרי הציבור.
המשמעות מרחיקת לכת. פקידים בשירות המדינה מבהירים לשרה על סמך עמדה משפטית שגויה, שלא רק שהרשות המבצעת לא תוכל לקדם את המדיניות לשמה נבחרה - אלא שגם אם הרשות המחוקקת תבקש לחוקק חוק ברוח זאת, הרי שהיועץ המשפטי לא יאפשר זאת. סמכות התערבות זאת מעולם לא הוענקה להן, ואין לה מקור חוקי או הצדקה בתורת הפרדת הרשויות.
שלמה המלך אמר: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תִשוֹמַם". לא כל חידוש הוא התקדמות, והניסיון של היועצים המשפטיים בישראל להגן על חופש הביטוי בניגוד להיגיון הפשוט ובשונה מהמקובל בעולם, לא הופך אותנו לצדיקים או לחכמים יותר, אלא סתם למשונים.
