בֵּין בְּרָכָה לִקְלָלָה נָתַן לָנוּ אֱלֹהִים אֶת הַבְּחִירָה בֵּין בְּרָכָה לִקְלָלָה זוֹ אֲמִירָה לִהְיוֹת נֶאֱמָן לָאֵל אוֹתְךָ בָּרָא או לְהָמִיר אֵל בַעֲבוֹדָה זָרָה זֹאת הַבְּחִירָה זֶה לְמַעַן תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בַּבְּחִירָה שֶָׁנָתַן לְךָ וְזֶה הָעִקָּר לִהְיוֹת יָשָׁר עִם הַשֵׁם אֱלֹהֶיךָ וְהָיִיתָ גָּם טוֹב לְךָ וּלְאָהוּבֶיךָ זֹאת הָמּטַרָּה הִשָׁמֵר פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵי הַשַּׁוְא כּי לֹא רַק לְעַצְמְךָ חוֹבָה זוֹ חַב לֹא לְהַטּוֹת אֹזֶן לִבְנֵי בְּלִיַעַל כִּי יָד מְלַטֶּפֶת וְהָאָחֶרֶת בַּמַּעַל זו סִטְרָא אַחְרָא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים האם אומנם הבחירה בידי האדם, והלא נאמר כי הכל בידי שמים. אלא גם נאמר על-ידי חז"ל חוץ מיראת שמים. על כן הבחירה בידי האדם. משה שב ומזכיר לעם כי הם עומדים להיכנס לארץ ולרשת אותה, אחרי המלחמה ישאר חלק מן הכנענים שבחרו להישאר בארץ. ברם שם יִמָצְאוֹ גם הבמות של אלוהי הכנענים אשר הקימו הם על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, זו סיבה שיתפתו בני ישראל כמו במואב לעשות כמעשיהם, אמר משה להם: בבואכם לרשת את הארץ, ותמצאו שיש שם עוד כנענים עובדי עבודה זרה, עליכם לנהוג כך:
אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו הגויים את אלוהיהם . ...ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם באש תשרפון באש ופסילי אלוהיהם תגדעון....(יב/ג,ד) ובהגיעכם אל שכם, שם תמצאו שני הרים: הר גריזים- הר הברכה והר עיבל הר הקללה.
משה מזכיר לישראל כי הכל בידם הברכה של הר גריזים והקללה שעל עיבל מוטב שיזכו בברכה והבחירה בידם . רש"י מסביר מה על העם לעשות באותה עת: פונים כלפי הר גריזים ואומרים:
ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו... ואחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופותחים בקללה. ומוסיפים כל "הארורין" (ראה כי תבוא פרק כז פסוקים טו-כו) זה בא להזכיר לעם כי הכל בידו אם בחר בדרך הטובה השם יברכהו וישמרהו,אם בוחר בדרך הרעה יקולל וכדברי חז"ל . הדבר נתון בידי האדם כי על כן הם אמרו
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. (מסכת ברכות לג /ב) .
לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך הפרשה כוללת מצוות מוסריות וחברתיות רבות, בעיקר ביחס שבין אדם לחברו. כאשר נתקלים באדם המשווע לעזרה, אף אם אין הוא אומר זאת אך צערו נראה על פניו אזי:
פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו וגו'... (טו/ח) התורה כאן מטיפה לעזרה הדדית לבל יהיה בקרב העם:
אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך לו (טו/ז) דאגת משה בדברו אל העם שכאשר יהיו בארץ ויגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, שלא ישכחו את בני עמם הזקוקים לעזרא גם אם אלה, אינם מבקשים זאת. כי כל שיש לאדם, לא נולד עמו ולא הוא הביאו לעולם, הוא מצא את הטוב והשפע אצל הוריו וחבריו וקבל את מלוא הסיוע והעידוד, לכן זה אשר עליו לעשות גם הוא עם זולתו.
אחרי שהזכיר משה את חובת העם לאלוהיו שהוציאו ממצרים מבית עבדים והוריש לו את הארץ, חיב הוא להושיט יד וּלְסַיֵּעַ לזולתו כדי שיחיה בחברה בריאה. כי קיום חיי חברה תקינים, תורמים גם לכל אחד שמושיט יד, לרבות גר הגר אתך ומקבל עליו קיום מצוות קרי חוקת הארץ בה הוא יושב. ברם לא שוכחים את הכלל שאומר כשיש לך יכולת מוגבלת אזי המבחן הוא. עני ועשיר - עני קודם. ענייך
ועניי עירך - ענייך קודמין. עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין. (בבא מציעא עא דברים אלה נאמרים אחר מצות שמיטת חובות בשביעית. שלגביה נאמר שָמוֹט כל בעל משה ידו אשר יַשֶּה ברעהו לא יִגֹּשׂ (טו/ב) ום לפי המצוה: לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך לו (טו/ז).
נעמוד כאן על כפל הלשון כגון:
הענק תעניק לו. (הכונה לעבד בצאתו לחופשי) כפל הלשון שמוצאים בדברי התורה כמו: פָּתֹחַ תִּפְתַּח, או וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ, או הענק תעניק, או נָתֹן תִּתֵּן או עשר תעשר כשמדובר בלווה, ללמדך שהעשיה בה מדבר הכתוב צריכה להיות חוזרת ונשנית לא חד-פעמית היא אלא כל אימת שיש צורך בכך ואז גם אתה תהנה: כי ברך יברכך ה' בארץ וגו'.... (טו/ד). כפל לשון שמשמעו לא רק ברכה אחת אלא ברכות חוזרות ונשנות.
מצוות בני נח לִכֹל הַלְאֻמִּים ישראל נצטוו לפי חזי'ל לקיים תרי'ג מצוות. ה"שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו רכז אותן ועל-פי ספר זה נוהג כל עם ישראל ממזרח וממערב מצפון ומים. אומנם יש הבדלים קלים בצרת המצוה או באופן קיומה, לפי מנהג המקום, אך אין שוני במספר המצוות ובתוכנן. את אלה קבלו בני ישראל על עצמם לקיים, בעוד יתר העמים או הגויים, לא קבלו את תרי"ג המצוות כי לא קבלו את התורה ולא דבר-חכמים . ברם יש שבע מצוות שכל עמי תבל מחויבים בקיומם גם לפי אמונתם הדתית. מצוות אלה ידועות בכינו שבע מצוות בני נח. למה בני נח. כי נוח חיה כמו האדם לפני מתן תורה וקיים הוא ובניו את שבע המצוות האלה:
מצווה למנות דיינים לצורך השלטת חוק ומשפט בחברה האנושית. איסור (לברךבלשון סגי נהור) לגדף את שם ה'.איסור עבודה זרה. איסור גילוי עריות. איסור שפיכות דמים. איסור גזל. ואיסור אבר מן החי - כלומר איסור לחתוך מבעל חיים אבר בעודנו חי ולאכלו. ניתן לכור מצוות אלו בסדר אלפא ביתא:
- ברכת השם (בלשון סגי נהור)
- דַּיָּנִים ושלוש המצוות הנותרות נאמר לגביהן יהרג ולא יעבור
- איסור גילוי עריות. לפי חז"ל שש מצוות נצטוה בהן כבר אדם הראשון, ואילו המצווה השביעית, אבר מן החי, נצטוו נח ובניו.
אלא שהפרשה מכילה מצוות וחוקים שכל עם תרבותי היה יכול להתגאות בהם אם היו בקודקס שלו מצוות אלו חקוקים בסלע מלפני יותר משלושת אלפים וחמש מות שנה ומחיבים את ישראל עוד בהר סיני. למשל ההתייחסות ל"עבד" כ"עובד" למשך שבע שנים בלבד ובשביעית יוצא חפשי מאצל אדונו. היה והעבד רוצה להמשיך לשרת את אדונו התורה רואה בכך פפגיעה בחופש האדם ןחרןתו, על כן הוא נרצע במשוף הדלת של אדונו לאמור: אזן זו ששמעה בהר סיני כי האדם חפשי ואיננו עבד לעבד יען כי אדונו של העבד הוא בבחינת עבד לאלוהים.
יש במצוות התורה גילויי חמלה על החי, דבר זה לא היה אז בתודעת האדם כגון:
לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג ו-לד וכאן עד/כא) או בציד ציפור נאמר: כי יִקָּרֶה קן צפור לפניך...והאם רובצת על הָאֶפְרֹחִים או על הביצים לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח (כי-תצא כב/ו,ז) או לא תחסום שור בדישו . (כי תצא כה/ד) או ולא תחרש בשור ובחמור יחדיו (כי תצא כב/י) כי אין שויון כוחות בין הַשְׁנַיִם כל אלה ומצוות אחרות דומות מבטאים את החמלה על בעלי חיים. אשר לטבעונים שבינינו יאמר כי הבריאה מבוססת על קיום חיה מטריפת חיה אחרת, אחרת אין קיום. אריה טורף כל חיה חלשה ממנו. דגים גדולים בולעים דגים קטנים, הנשר טורף צפורים אחרים . כן האדם שהוא בעל חי חכם מכולם נוהג מנהג הטבע וניזון מבעלי חיים. ובעלי חיים מזינים מחלב ומביצים את האדם. אילולא כך הטבע לא היו יכול להתקים. באה התורה וקבעה כללי התנהגות של חמלה וצער בעלי חיים. ולסיום רמז למבין שיבין כי הרי סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה והאדם בתזונה אשף. דברים אלה מתועדים, ואין משנים את הטבע שנברא כך שהתולעים יְכַלוּ את האדם. ועל שמיעת מגוון
הדעות עצה טובה נתנו לנו חז'ל כך:
דּבְרַי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים לְהַטּוֹת אֹזֶן זֶה נָאֶה וְנָעִים ישׁ בְּכַךְ כְּדֵי לְקָרֵב עֲמָדוֹת וּבַטָּעוּת אֵין בּוּשָׁה לְהוֹדוֹת לָזֶה הְִתְכַּוְנוּ חֲכָמִים לְעִתִּים בְּשִׂיחַ זֶה עַל זֶה צועק לָכֵן נֶאֱמַר לֹא הַצוֹעֵק צוֹדֵק גָּם מְאֶבְיוֹן אַל תִּרְחַק תְזַלְזֵל יֵשׁ וְתִשְׁמַע שֶׁדַּל פְּלָאִים חוֹלֵל וְלֹא בַּעַל מָמוֹן מַחְכִּים כּי זֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שַׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ מַחְשֶׁה רָאָה וְאָמַר לְעַמֶּנוּ דָּבָר מוּחָשִי וְעֵצוֹת וְאַזְהָרוֹת לְעַמּוֹ הִשִּׂיא שֶׁהַנֶּטֶל עֲלֵיהֶם לְהרִים ומוטב אֶת זֶה לְהַפְנִים 