בימים אלו של קיץ מטורף, אנו עדים לשריפות רבות המעסיקות את לוחמי האש בראש ובראשונה. אולם גם מגיעים לבתי האזרחים, עד כדי סיכון חיים, משמידים חלקות מיערות שנעשו בדי עמל - ונגד כל הסיכויים, ומשמידים יבולים יקרי ערך ואני שואל עד מתי?
לשריפות הללו מספר גורמים בלתי תלויים: האחד הצתות מכוונות על-ידי מחבלים שבאים לפגוע בנו כי הם מתנגדים לנו. השני מעשי קונדס של נערים משועממים, השלישי הבערת גזם על-ידי חקלאים. הרביעי חומרים הנמצאים בשטח והם מטבעם דליקים - כמו קש או מטמנות של פסולת כזו או אחרת, והאחרון אבל לא חביב, הדלקת מנגלים ואי כיבויים עם גמר פעילות הצליה.
הפעם אני רוצה לעסוק בסוג אחד והוא הבערת גזם. כל חקלאי נצרך מדי פעם בפעם לגזום את ענפי העצים אותם הוא מגדל, על-מנת שיתחדשו, יצמיחו ענפים חדשים ויתנו חיים חדשים למטעים שלו. עם גמר הפעולה, ולאחר מספר ימים או שבועות, מדליק אותו חקלאי את הגזם, ואם הגזם נמצא בשטח לא נקי שמסביבו עשב, אזי האש מתפשטת לכל עבר, ולעיתים אף פוגעת במטע של אותו חקלאי.
חייבים לעצור תופעה זו - וזה ניתן - האחד להוציא הוראה קבועה של המפקד הארצי של הכבאות שאין להדליק גזם, רק לאחרונה עקב גל החום הנורא הוציא מפקד הכבאות הוראה למספר ימים, אולם זה לעג לרש צריך להפוך זאת להוראת קבע.
מניסיוני האישי אני יודע שניתן להתגבר על כך - צריך מאמץ משולב של החקלאי - שישתמש במכונות לפרוק וקיצוץ הגזם שקיימות בשוק ומהשבבים ניתן לעשות שבילים בגינות נוי, או לחפות את האדמה נגד אובדן נוזלים. ניתן להפעיל מכונות לפינוי גזם לאתרים מוכרזים - נכון זה עולה קצת כסף אבל זה יעיל וחשוב. וצריך להפעיל סנקציות חמורות נגד מבעירי הגזם למינהו.
אם נעשה זאת באדיקות ובהתמדה, והרשויות יעשו את הנדרש מהן, ניתן להפחית את התופעה במידה רבה וכך נציל הרבה מההשקעה, שאנו משקיעים בפיתוח, ויעור הארץ נגד מחבלים צריך לפעול בכלים - שפותחו נגד מחבלים, ונגד רשלנים להפעיל את מלוא חומרת הדין.