מאז התנחלותנו בארץ במאה ה-19, והמשך בתורתו של ז'בוטינסקי על "אחינו בן ערב", ניסינו ככל יכולתנו לחיות בשלום עם שכנינו הערבים. גם עוד כשהינו מעטים מאד, החלו לרצוח ולפגע בנו במה שמכונה "מאורעות תרצ"ח ותרפ"ט, בירושלים, חברון ובכל הארץ. ככל שהמדינה החלה לשגשג ולהפריח את שממת המדבר שהותירו אחריהם כל הכובשים את הארץ במשך ההיסטוריה, וככל שהדהמנו את העולם ביצירתנו המופלאה, כך הלכה והתגברה השנאה שמקורה גם בקנאה מצד הערבים. מה שהתבטא בעוד ועוד נסיונות לחסלנו בכל צורה ושיטה.
בעוד אנו נתונים בתובנת ה"פוליטיקלי קורקט" ודבקות בעקרונות הדמוקרטיה, הם, הערבים מבפנים ומבחוץ ממשיכים להאבק בקיומנו כאן ולהגיע למטרת יעדם - חיסול מוחלט של הישוב היהודי בארץ ישראל. המקרה של רב המחבלים ומתכננם הנתון במעצר מינהלי ושובת רעב, הוא אגוז קשה לפיצוח. אין בדעתי לומר מה יש לעשות בנידון. כי היה אם יזינו אותו חרף רצונו למות - זה יעורר את התלהמות כל הצדיקים הערביים על שבכלל כלאו אותו כביכול על לא עוול בכפו.. הוא הרי דמות נערצה, ממש צדיק. מאידך - אם נאפשר לו להמשיך בצום ולממש את רצונו למות - יהפוך למרטיר, ויהווה סיבה (לדעתם של הערבים) מוצדקת להתחלת מלחמה. הם לא זקוקים ליותר מזה. הם לא מבליגים כמונו על רצח יקירינו. הכוונה לשחררו, גם אם בתנאי שיעזוב את הארץ לארבע שנים, היא פתח לשרשרת שביתות רעב של כל האסירים הביטחוניים ואף הפליליים. נשק חדש, קל ובטוח.
כך או כך - אנו יושבים על חבית חומר נפץ, שהערבים חברינו, אזרחינו ואהובינו מחכים רק לתירוץ, ולא משנה איזה, כדי להתחיל בקרב חייהם בנסיונם האחרון לחסל את כולנו. ומי שבינינו המטמין את ראשו בחול, ויטען שאלה מעשי קבוצה קטנה, סתם כמה טרוריסטים - שימשיך לחלום, יחד עם האיום מכל שיבוא עליו במפתיע. הקרב יהיה קרב דמים בלא להתחשב בכללי מלחמה איזה שהם. הכל קדוש בעיניהם - ובלבד שהר-הבית, קודש קודשנו, ושהם ספחו אותו כנכס תרבות דתי בלעדי שלהם - יהיה רק שלהם. ואנו הלא כבר עשינו עבורם את מחצית העבודה: בהתירנו להם שליטה מוחלטת על הר-הבית שכבשנו ושחררנו במלחמת ששת הימים. היתרנו להם לחפור כביכול באורוות שמתחת למסגד כיפת הסלע, ולהקים שם מיסגד נוסף, ובה בעת להוציא מהקרביים של ההר את כל המימצאים הארכיאולוגים לשרידי המקדש שלנו, שהיה בזמנו הגדול והמפואר ביותר במזרח התיכון.זאת - כדי שיוכלו להוכיח שלהד"ם - לא היה ולא נברא בית המקדש.
ולא זאת בלבד: אף אסרנו על יהודים להתפלל על ההר, ובכלל גם לעלות עליו, מלבד לקומץ יהודים ולעיתים נדירות. כך גם זלזלנו במקום הקדוש לנו לא פחות - לקבר האבות בחברון. גם לשם לא ניתן להגיע אלא בתאום מראש, בהמתנה מבזה של שעות מחוץ לגבולות האוטונומיה, עד שהם יואילו להרשות לנו להכנס רק לחצר שליד הקבר. אך לא לרדת בשום אופן לקברים עצמם שהם תת-קרקעיים.
תחושת הביזיון גברה, כאשר ביקרנו שם, עת הגשם טפטף עלינו מבעד לחיפוי הברזנט שמעל חצר הקבר היה קרוע, ונאמר לנו שהממשלה חוששת לתקנו מחשש לתגובת הערבים. כשחפצו כמה אישים לשאת שם דברים בחצר, הרמקול מפוצץ האזנים של המואזין החל לקרקר בקולי קולות, ולא נתן לנו אפשרות לשמוע את האנשים שנשאו דברים לפנינו.
השינאה הטמונה בכל ערבי כלפי היהודים מצויה כבר בקוראן. היא מוכתבת על-ידי מוחמד נביאם, וחוזרת ומושמעת לכל תינוק בגן ילדים, כתובה בספרים בבית הספר, ומושמעת במסגדים בימי שישי. הכתבתו של מוחמד שחוזה שלום אין לכבד, והוא נכתב רק כדי להגיע למטרה, ומומחשת ע"י האירוע של רצח כל יהודי חייבאר, שחיטתם ותלית ראשם של מנהיגיהם על חומת עירם - היא נקודת מפתח להבנת התובנות האיסלאמיות.
ההתחזות של חלק מערביי ישראל כאזרחים טובים וממושמעים היא בבחינת רטיה על עינינו. בעוד השנאה מבעבעת ופושטת לכל צד, כמו לבה רותחת המתפשטת מלוע הר הגעש ומגיעה למרחקים. הכרזת חברי כנסת ערבים שהם פלשתינים, ממחישה את המשותף להם ולאלה הגרים בשטחי האוטונומיה ומחוצה להם בכל ארצות ערב ובעולם כולו.
התיצבותם של ערביי הגליל הנגב ומזרח ירושלים בשערי בית החולים בו מטופל העציר מוחמד עלאן, שיידו אבנים, וריססו בגז פלפל את כוחות הביטחון, וקראו קריאות הסתה נגד כוחות הביטחון, המתנחלים ומדינת ישראל - היא בבחינת אור אדום לכולנו. היא מסמנת מה צפוי להתרחש בעוצמה רבה ובלי חשבון מצד לא רק שונאינו מבחוץ, אלא גם מאלה שהטבנו עימם, הענקנו להם אזרחות ויכולת שליטה על גורלנו בהחלטות בכנסת. לתשומת לב השאננים וטובי הלב. כמו שכתב משוררנו הדגול זלמן שניאור בפואמה שלו "ימי הביניים מתקרבים".