האמת היא שכיוונתי לכתוב משהו אופטימי, סופר אופטימי. רציתי לזנוח לרגע קט את התסכולים שהם מנת חלקנו ולהתמקד בטוב. יש הרבה טוב ואמצא את תעצומות הנפש לשמן בו עצמותינו בהזדמנות קרובה, אם יניחו לי לרגע האירועים.
מעשה שהיה כך היה. יהודי בן חמישים ושבע ניסה להיכנס אתמול (יום א, 16.8.15) לתחום בית החולים ברזילי באשקלון. היהודי עוכב על-ידי שוטרים והתבקש להסיר קודם היכנסו את דגל ישראל שהיה מונף קוממיות על הקטנוע עליו רכב. היהודי לא הבין את פשר הבקשה, ניסה למחות, דבר לא עזר. עם דגל ישראל מונף - אין כניסה לתחום בית החולים.
בסרטון בו מתועד סיפור המעשה המקומם והשערורייתי נצפים אזרחים העוצרים ליד ה"עבריין" בפוטנציה ומוחים על המחזה המוזר והמביש. בין היתר נשמעו טענות על כך שערבים שהפגינו בסמוך הניפו עשרות דגלי "פלשתין", באין מפריע ובלא שהשלטונות מנעו זאת . דגלי "פלשתין" מותר להניף באשקלון, דגל ישראל לא!. ישראל התשע"ה - ראשית צמיחת גאולתנו. סוף הסיפור ההזוי הזה הוא דוח משטרתי אותו קיבל גיבור הסיפור שלנו, יהודי, ישראלי גא שבקש להניף בגאון את דגל המדינה.
לו אני השר לביטחון פנים, ראש הממשלה, שר הפנים או שר הביטחון כי אז הייתי מכנס ישיבה דחופה ובה הייתי מברר הכיצד מחזה כזה יכול להתרחש במדינת היהודים. רוצה הייתי לדעת מי נתן את ההוראה, מהי רוח המפקד, מי האחראיים לביזיון וכיצד נוכל לוודא שמחזה כזה לא יישנה לעולם. הרי יש עונש על ביזוי דגל המדינה (עד שנת מאסר בפועל בצירוף קנס), ישנה אף חובה חוקית להניף את הדגל ולהציבו ובכלל - נוהג הנפת הדגל היה לאות וסמל, למפגן של סולידריות, של גאווה לאומית, של לכידות וריבונות.
אם כך, הכיצד? הזכרנו לעיל את רוח המפקד. לצערנו זו חולה מאד, רפה ורופסת, חלשה ומחלישה וכול כולה משדרת תבוסתנות וכניעה. מתברר שלשנים של התחפרות מאחורי תירוצים קלושים המצדיקים את נוכחותנו בארצנו יש מחיר, מחיר יקר. השיקול הביטחוני, השיקול הדמוגרפי, הרצון לא להרגיז את הגויים ולהתחשב בהם, הנתינה הבלתי נפסקת, הכניעה בפני הטרור וסירוס חיילי צה"ל (לאחרונה בשינוי הוראות הפתיחה באש באופן שכמעט אסור לירות....) ועוד ועוד...כל אלה מערערים את הבסיס ומפוררים את היסודות.
הגבלת חופש הפולחן בהר-הבית, הצרת צעדי היהודים בהתיישבות, כניעה בפני הפוליטיקאים בגלימות המאכלסים את הבג"ץ, חולשה מתמשכת נוכח הטרור הערבי ורצון לרצות את צוררי ישראל בעולם ובארץ, כל אלה מייצרים מציאות קשה, מציאות מדכאת ומתסכלת, מציאות אובדנית ברמה הלאומית.
את החרפה הזו יש לחקור, את הבושה הזו יש למחוק מהווייתנו. החינוך לאהבת הארץ והמולדת, הביטחון בצדקת דרכנו, ההבחנה הברורה בין אח לבין אויב, הידיעה מי לנו ומי לצרינו, כל אלה זקוקים להתייחסות מיידית, הרי זו ארצנו! הייתי אומר שהמצב כה גרוע עד כי איחרנו את הרכבת . אלא שלא! בעם ישראל יש הרבה מאוד כוחות טובים . נטפח אותם, נחזקם, נעודדם ויום יבוא בו דגל ישראל יונף בכל מקום בגאווה ובגאון.
איך אמרנו? הרי זו ארצנו.
