אולי בפעם הבאה

שתי ידיעות אקראיות מהעיתון של היום: האחת - גם כאשר ילדים מתלוננים על פגיעה מינית, רק 20% מהתיקים מגיעים למשפט. 80% מחליטה המשטרה לסגור ללא המשך טיפול. והשנייה: הצלם חתן פרס ישראל דוד רובינגר נפגע בתאונת פגע וברח על-ידי מונית שהוא אפילו רשם חלק ממספרה. והשבוע הוא פרסם את הפוסט הבא: "לכבוד קצין המשטרה. עבר כבר יותר מחודש וחצי מאז פגע בי נהג המונית במעבר החצייה וברח. הבה נשכח ונפסיק לחפש אותו. אולי הוא יצליח יותר בפעם הבאה ויהרוג מישהו". ואני, את המכתב הבא כתבתי בשל "טריגר" אחר כבר לפני ארבעה ימים.

שהכל נהיה בִּדְבַרו

בימים בהם גן החיות של תל אביב היה ממוקם בסמוך לעירייה, סיפרו בדיחה, שאריה ברח מגן החיות והסתתר בעירייה, ובכל יום היה מגיח וטורף פקיד, ובמשך חודשים איש לא הרגיש בכך, עד שעשה טעות וטרף את מחלקת התה... ונראה שזהו בדיוק גם המצב היום במישטרה שלנו, וגם נראה שזה ממש לא במקרה. כי מי שקובע אם ארגון, כל ארגון, יהיה חבורה חרוצה ויעילה וחדה ומוערכת, או יהיה חבורת אפסים נרפים שכל שאפשר לומר עליה הוא "זה מה יש", מי שקובע הוא המפקד העליון של אותו ארגון. והמפקד העליון של המשטרה שלנו הוא הדרג המדיני. האם הדרג המדיני שלנו באמת רוצה משטרה חריפה וחרוצה ויעילה שתתפוש בנחישות את הפושעים כולם, קטנים כגדולים, "בלי הבדל דת, גזע, מין ומעמד כלכלי והשתייכות פוליטית", ותכניס ביד ברזל אל מאחורי סורג ובריח, או שמא המפקד העליון חד-משמעית מעדיף משטרה של "כאילו", אשר ככל שאנשיה "ינוחו" יותר כן ייטב, משטרה שעיקר פעילותה המפוארת יהיה רישום דוחות להולכי רגל החוצים באור אדום ופיזור יעיל של הפגנות, למעט, כמובן, הפגנות של תמיכה בשילטון? בעצב גדול מאוד אני קובע כי המפקד העליון שלנו מעדיף חד-משמעית את החלופה השנייה, וכי הוא, ואנחנו, מקבלים בדיוק את המשטרה שמתאימה בדיוק, לגמרי, לצרכים שלו.