לפני כשבועיים נפטר החייל דן סלע בעת טיול בחום הכבד בירושלים. לפי הנטען הוא אולץ, תחת איום שהוא מסרב פקודה, לרדת מהאוטובוס הממוזג למרות שהתלונן על כך שהוא מרגיש לא טוב. מסתמן שמותו של בן יחיד זה היה מיותר.
אני מניח שלא מעט מהקוראים חוו טיפול כזה או אחר בעת שרותם הצבאי או שראו התנהגות דומה.
ב-1962 שירתי בטירונות עם דב שרון מפרדס חנה לו מוקדש מאמר זה.
הטירונות הייתה במסגרת הכנתנו לקורס מכ"ים בשבטה. דב שרון היה בחור מקסים שהעלה את המורל לכולם. בקיצור מאלה שהולכים בראש הטור. במהלך הטירונות חש דובי, כך כינינו אותו, ברע ושכב במיטה בקסרקטין, בבה"ד 4. בערב, לערך ב-9-10 בלילה, נלקחו אלה המבקשים מסדר חולים למרפאה כדי שחובש יחליט אם הם זכאים להתיצב אצל רופא למחרת בבוקר. גם אני בקשתי מסדר וכך צעד דובי לידי וכשהוא רועד בגופו למרות שלבש מעיל צבאי כבד. הוא אמר לי שלא מתיחסים אליו ואם יראה שאינו מטופל הוא יברח הביתה והוריו ידאגו לו. המיון בוצע כאשר החובש הממיין יושב בחדר מואר והחייל עומד בחוץ בחשיכה וכך מחליטים. דובי "זכה" למסדר חולים. הוא לא אושפז מידית אלא חזר לקסרקטין. הוא אולץ לעמוד דום עם כניסת סמל המחלקה שאמר לו שלמרות שהוא חולה לא יקרה אסון אם יעמוד. "איש לא מת מזה". למחרת אושפז דובי בבית החולים אסף הרופא ואחרי מספר ימים הוא נפטר. לא ידוע לי עד היום מה סיבת המוות. אך סביר להניח שאי הטיפול בזמן לא האריך לו את תוחלת החיים. לא נערכה חקירה לא נשאלנו ואף האוירה הייתה שאם נדבר הדבר לא יתקבל יפה על-ידי סגל הפיקוד.
דובי שרון ודן סלע הם כנראה קורבנות של אי-מיומנות מפקדים. המפקד שלרוב הוא מבוגר מהפקוד במספר חודשים מנסה להשליט את האוטוריטה שלו ולבלום משתמטים מחד ומאז כן עתה אינו מיומן מספיק ומודרך כיצד לטפל במקרים מעין אלה.
גם אני חוויתי לאחר מספר חודשים שרופא ממרפאת מטכ"ל סירב לתת לי "גימלים" ודרש שאחזור לשבטה שבמצבי נסיעה כזו הייתה עלולה להזיק לי. לאחר מספר ימים הובחנה אצלי צהבת ואושפזתי בבית חולים.
מחריד לחשוב שחילים נפטרים לשווא עד עצם היום הזה. יש לטפל בבעיה. בכלל חיילי שירות החובה נלקחים כמובנים מאליו. אין בעיה לקצץ בשכרם, וכאשר הם נכים רוצים להעביר אותם לביטוח לאומי כאשר אילולא שירות החובה, שהוא כפייתי אם כי מתקבל בהבנה,לא היו נקלעים ברוב המקרים לסיטואציה שגרמה לנכות או אם היו אזרחים ועובדים יכלו לכסות את עצמם בביטוח מתאים.
